פארק נטוש, ביום משחקים בו ילדים קטנים, בלילה הוא מחליף צבעים. נערים שמתחמקים מההורים לעשן סיגריה גנובה, זוגות אוהבים שמתלחששים בין המתקנים הצבעוניים. בלילה מאוחר יותר יגיע השיכור וישכב על הספסל עד היום שאחרי.
לפני שהשיכור מגיע יש שעה של חסד, שהפארק ריק.. טוב.. לא בידיוק ריק. חלון חדרי מספיק בקושי לראות דרך שעצים עייפים
שנים מסתודדים להם, יושבים ומתביישים. ידו הענוגה נשלחת ראשונה ללטף את ידו. חברו מתחמק מעט מרגיש לא נוח להיות בחוץ. לאט היד הענוגה מרגיעה, מנווטת את הרגש. הם מתקרבים מעט יותר. ספק חמימות הגוף, ספק הסוואה אינסטנקטיבית.
ידו הרכה מגששת על ירך חברו, לאט. מעביר את התחושה דרך הג'ינס ההדוק. מעט ציפורניים והרבה רגש עוברים בניהם. חברו מתקרב, כאילו נכנע לגזירה.. הבל פיהם נפגש בחשכה. ידיים ממהרות לאחוז, ממהרות להכנס לתוך.. כן...
הם מתנתקים מעט, שואפים אוויר קריר לריאותיהם המשתוקקות.
"אתה מרשה לי?" הוא שואל בעדינות, מרפרף על חולצתו המכופתרת
חברו מהנהן, משתוקק
הוא מעביר אצבעות רכות על החולצה. פותח כפתור שובב ומחליק את ידו פנימה. מגשש אחר פיטמה זקורה, ליטוף עדין וצמרמורת חולפת.
"איך אתה עושה לי את זה כל הזמן" חברו שואל
חיוך עובר על פניו, "כי אני יכול" והוא נירכן לעברו מסיט את החולצה ומלקק מעט את הפיטמה הקשיחה
הוא מבחין במכנסיים המתוחות ושולח יד..
את השאר, טוב. נשאיר לכם לחשוב, החלון שלי מחשיך להלילה ואני חוזר למיטה הריקה, למות עד מחר בבוקר.