אני מובלת לבמה באישון ליל. אחיזת ידו חזקה כתמיד ומנחה אותי במעלה המדרגות. אינני עוטה דבר לגופי פרט לכיסוי עיניים שחור מתחרה ולצווארי קולר עם תליון בצורת המספר "13". עקבי הסיכה שלרגליי טופחים על מרצפות השיש המהודרות, שפתיי משוחות באודם בגוון עמוק ומאחורי משתרך שובל של ניחוח מתקתק. אחרי הכל, על הסחורה להראות במיטבה בפני הקונים הפוטנציאלים.
לאחר שניות מספר אני יכולה לחוש באורות הניאון המכוונים עלי בחזקה, חושפים כל פיסה, נקב ועיקול בגופי לכל הדורש. כיסוי העיניים מוסר ואני פוקחת את עיני לרווחה, משפילה את מבטי ומתענגת על העקצוץ במעלה גופי שהולך ומתגבר לנוכח מבטיהם הבוחנים של קהל הקונים המשולהב.
הוא מציב אותי בשלל תנוחות, מספר להם עלי, על כל מה שיוכלו לעשות אם רק יהיו מוכנים לשלם בנדיבות. "הילדה ממושמעת וצייתנית", הוא מפרט, "בובת מין מושלמת, צעצוע גמיש ומתוק שאפשר גם לקמט ולשבור ללא חשש, אל תתנו לחזות העדינה שלה להטעות אתכם רבותיי". אני מעזה להרים את עיניי רק מעט ומעיפה מבט חטוף בשלל האדונים המעונבים וחמורי הסבר שהחלו זורקים מספרים לחלל האוויר בלהט כאילו נקלעו למלחמה עקובה מדם. הם נאותים לחלל אותי, ואני, כמו הזונה הטובה שתמיד הייתי, הייתי נאותה לשרת.
"יש לנו מנצח", הוא הכריז בקולו העמוק לאחר דקות ארוכות של קרב צמוד, "ברכותיי, מספר 13 שלך ללילה ותוכל לעשות בה כל מה שרק תחפוץ".
באותם רגעים לא שמעתי דבר פרט לצעדים שעשו דרכם אלי, חזקים ונחושים. אני מספר, מוצר, סחורה לשימושם של זרים, והידיעה שאני עתידה להגשים את יעודי בעוד ערימת השטרות תתכלה בהנאה על ידי אבי הגאה יצרה לחלוחית במעלי ירכיי.
"מספר 13 לשירותך אדוני", חייכתי והרמתי את ראשי.
