החיים כמשל

מדהים איך שהממשות מתפוגגת כל כך מהר.
נדמה שלפני רגע שכבת אצלי במיטה. עטפת אותי לתוכך. התעוררנו לתוך בוקר יום שישי שטוף שמש ויצאנו לטייל קצת בסנטר, אכלנו אוניגרי על המדרגות וקנית איזה ספר של פיליפ רות' שאחר כך השארת אצלי ועדין לא קראתי כי כל פעם שאני הופכת דף אני שואלת את עצמי מה חשבת כשקראת את זה. וכל הספרים שלך מביטים בי מן המדף כשאני ישנה, הם ממלמלים בינם לבין עצמם על ימים אחרים, של קיץ אינסופי, כשעוד הזדיינו עם דמעות בעיניים.
ואולי ידעתי שמעולם לא אגע בהם אחרי שתלך. הם כמו מצבות במסדר: קונדרה. אלמוות. תומאס. מאן. בית. בודנברוק. אוסקר. ויילד. הנסיך. המאושר. ספרים של אנשים מתים. של רגשות מתים.

(טוב מילן קונדרה בטח עדין בחיים, אבל זה כמעט הרס לי את המטאפורה)

(בינינו, כתיבה זה דבר אנוכי כל כך)

ניראה לי שאפילו הדגים שלי מקבלים יותר סקס ממני.
התחלתי אפילו לקלוט מתי אנשים אחרים עשו סקס, כמו השותפה שלי והידיד האיטלקי שלה.
זה בטח איזה מנגנון פרמיטיבי שהודחק במהלך האבולוציה. "זהי את הידיד האיטלקי" 😄
אפשר לעשות על זה ריאליטי.