החיים כמשל

רגע אחד אני בטוחה שהכל מסתדר, הנה, תראי איזה יופי, תמצאי מישהו שיחליף אותך בדירה, איזה בחור מקסים וטוב לב שישלם בזמן וישטוף כלים ויביא חברים מהמשרד לשתות איזה דרינק בסוף היום וישמור לך על החפצים בחדר ואפילו יחמיא לשותפות ויגרום להן להסמיק בחיוך. ואת? את בכלל לא תהיי כאן. תסעי רחוק רחוק ותשכחי מכל מה שקרה לך בשנה האחרונה.
אינספור פעמים אני שואלת את עצמי מדוע אני צריכה לעבור תהליך התבגרות מאוחר שכזה.
מה, לא הספיקו אותן מאה שנים של בדידות, כשהיית בת 16, עומדת בוואדי הירוק על שפת הכנרת, עלים נושרים מסביבך, מעשנת לבדך נובלס אחר נובלס ותוהה איפה לעזאזל טעית? איפה שגית בחישוב המדויק להפליא שעשית כשהחלטת לתכנן את כל מה שעתיד לקרות לך? מישהו אחר היה אומר שאי אפשר בכלל לתכנן דברים כאלה, שיש יותר מידי גורמים אקראיים. אבל את תדעי, בתוך תוכך, שדפקת את הכל בעצמך.
ואולי בגלל זה את מסתובבת עם תחושת אשמה נוראית.
זה לא היה אמור להיות כך.
ואולי על זה אני מתחרטטת יותר מכל- אלו לא החיים שבחרתי. לא רוצה להיות בת 24 במרפסת דירתי בעיר לבנה ומזוהמת על שפת הים התיכון, עומדת וחושבת מחשבות על מי שגדלתי להיות.
הייתי מפסיקה את הכל עכשיו.
הייתי נולדת מחדש, בשם אחר, בזמן אחר, הייתי מתנהגת אחרת, הייתי נראית אחרת, הייתי אוהבת אנשים אחרים, הייתי עושה החלטות אחרות, הייתי יוצאת מהמבוך האנגלי המטופש הזה, הייתי בוראת אשה אחרת, מצלע אחרת, בדמות אחרת, בשפה אחרת.
הכל רק לא אני.
איך קרה שהתרחקתי כל כך ממי שרציתי להיות?

(הערה לעצמי: אולי זו הסיבה שבגללה אני לא נותנת לאף אחד להתקרב ממש קרוב, אולי אני מפחדת לא להרגיש)

החלטתי לנסוע לכמה חודשים.
לא יודעת מה אני מחפשת סלאש בורחת סלאש רוצה.
אבל יש רבים כמוני. דופליקטים תועים במרחב.
אני רואה אותם, צועדים לאיטם, נאחזים בתחושות הכי חזקות, בכאב ובעונג, מכים ומכהים את החושים לכמה רגעים.
אולי הנסיעה תביא עימה רוחות של שינוי או שינוי עם הרוח.
משהו מרגיש לי שזה אינו הדבר הנכון ביותר לעשות, שכאשר אחזור כל הבעיות יחכו לי, עומדות בפתח בגיחוך, ברוך שובך ציפור נחמדת. ואולי זה לא מה שמטריד אותי. אולי אני חוששת שהבעיות לא ירפו ממני, כמו נוסעות סמויות במזוודה, בין הבגדים המקופלים למשעי. וכאשר אגיע, אפתח את המזוודה וכמו תיבת פנדורה אגלה כי מעולם לא עזבתי.

סיפרתי לפסיכולוגית שלי (כן, גם לי יש אחת) על התעניינותי (בלשון המעטה) בעולם הסאדו-מאזו.
וגם הסברתי שהמונח הזה אינו מגדיר אותי למעשה, כי הרי אינני סאדיסטית או מאזוכיסטית, למיטב ידיעתי. אז מה את, היא שאלה. וקלטתי שכל מה שעשיתי וחוויתי בתקופה האחרונה הרחיק אותי מכל הגדרה. אינני מושג. אינני קהילה. אינני שייכת ולעולם לא אהיה. אינני משחק, אינני מהות. אינני לוקחת בכוח. אינני מקבלת בכניעה. בעבר ידעתי להגדיר מדוע אני כאן ולפתע, מולה, אבדו לי המילים. כי ראיתי. ראיתי כיצד מושגים מטשטשים עד לבלי היכר, כיצד קהילה אפלה מתפוגגת באור, כיצד השייכות גוועת למול עיני, כיצד המשחקים נגמרים והמשמעות נשכחת ביום שאחרי.
ולפעמים אני מייחלת שאולי לא הייתי לומדת את כל זה.
טוב, לא באמת. הרי לא הייתי מוותרת על שום דבר.
"אם יהיה זה שנית- אל יהיה זה אחרת,
רק אותה אהבה, עניה וסוררת"
(אלכסנדר פן)

(הערה לעצמי: שוב את מצוטטת את פן?! נו נו נו, די כבר עם הקיטש הזה)

והנה נגמר לו היום הכי ארוך בשנה.

היום מישהי שאלה אותי "מדוע שלא תלמדי עיצוב?" והופתעתי. לא כי רציתי ללמוד עיצוב, או כל תחום בעל טאצ' אמנותי זה או אחר, אלא כי קלטתי כמה אני צרת-אופקים לגבי עצמי.
דווקא אני, עם רמות המודעות המטורפות, הרודפות.
אולי זו הסיבה שאני לא נותנת לחיי להשתנות ונאחזת במה שמוכר וידוע. אבל אני לא חוששת, כי מעולם לא נתתי לפחדים להכתיב את צעדיי.
(הערה לעצמי: האם אני עדין מפחדת לטעות?)

לילה טוב.

וככה פתאום, הזדחל לו הצורך לכתוב משהו בבלוג.
כל כך הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה בה כתבתי כאן, ועם זאת לא השתנה דבר.
יושבת בחדרי החשוך למחצה. לא יודעת מדוע כבר חמישה ימים אינני מחליפה את הנורה השרופה.
"מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום-צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי יסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי היסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם."
(פנחס שדה, החיים כמשל)

אני חופשייה. לא יודעת מדוע אני לא נהנית מהחופש החדש הזה. חופשייה מכל מחוייבות, שיגרה או הרגל. החופש הזה מאיים עלי, מוצץ את לשדי, הוא האויב הכי גדול שלי. הנמסיס העומד בפתח.

ואני קוראת בלוגים אחרים, ואנשים מתמסטלים מהמילים של עצמם, עסוקים בדמותם המשתקפת כמו נרקיסים על שפת המים. אני יפה? אני רזה? אני שרירי? אני גדול? הן רוצות אותי? אני מזיין הרבה? אני מזדיינת יותר מידי?

ואולי זה גם מה שמעסיק אותי, אבל נדמה שאצלי זה משהו אחר.
(הערה לעצמי: אולי פתאום הבנתי שאני באמת חכמה יותר ממנו?)

ברוכים הבאים לקדמת הבמה.
לא ציפיתם להיות כאן, ועוד בשלב כל כך מוקדם של הערב, אבל הינה, אתם כאן.
מיחאו להם כפיים!
אחר כך תשאלו את עצמכם, איך זה קרה, אבל הרגע שלכם הוא עכשיו. הרגע לו כולכם ציפיתם. מותר להסתכל אך אסור לגעת. לא תפספסו הזדמנות כזאת, נכון?

אני מרגישה שאני הולכת לאבד את עצמי.
אולי אהיה כמו הילד שבלע מצפן. פשוט אבלע את כל הדרכים ואת כל הכיוונים והחצים המודגשים ואמלא את בטני בקצותיהם המחודדים, ואתנודד לי מצד לצד, ממזרח למערב, עד שאפול על החול על שפת ימה של תל אביב, שיכורה מיין אדום זול שהוא קנה ב-ampm כדי שנוכל, לראשונה בחיינו להשתכר ביחד. לאבד את השליטה הזאת, שכולאת את שנינו בכלוב צר אחד. כי לפעמים נדמה לי שהוא כבר לא השולט ואני הנשלטת, ששנינו כבולים, מולקים עד זוב דם, ששנינו מניפים שוטים ודורשים ציות ללא היסוס. כל אחד מנסה לאחוז במושכות ובו זמנית להשפיל את ראשו בכניעה.
איך אוכל להכנע בפניו? האם אני רוצה להכנע? תסטור לי בחוזקה ותספור עד עשר, תחדור אלי בלי מילים, בלי שאלות, בלי פאקינג לתקוע בי את המבט המתלבט שלך, המרוגש, המתאווה. כבר היינו כאן ועכשיו, כבר חיינו את החיים האלה.
מתגלגלים מהתגלמות אחת של עצמנו לשניה.

רוצה שולט אמיתי.
שתלך להזדיין הקארמה. (וגם אני)

בעוד שבוע הולך לקרות משהו משמעותי. ולא אני לא מתכוונת לבחירות. במקרה הזה הכל קשור לסקס.
חיפשתי מילים שיביעו את מה שאני מרגישה. אבל המילים לא מחפשות אותי.
בעוד שבוע יהיה ליקוי חמה. הירח יעבור בין כדור הארץ לשמש ויסתיר את השמש. צירוף מקרים מדהים הוא העובדה ששטח הירח מכסה בדיוק את שטחה של השמש, אף על פי שהוא קטן מהשמש בהרבה הוא נמצא בדיוק במרחק המתאים, כך שההתאמה תהיה מושלמת. ואולי זה לא צירוף מקרים.

בעוד שבוע מישהו שלא ראיתי זמן רב יבוא, יחשיך את שמי. ואולי בחשיכה הרגעית נגלה דברים חדשים, אך ליבי זועק לי, כקהלת בשער, כי "אין חדש תחת השמש". הרי הוא לא יביא עימו בשורה חדשה, הוא לא יעורר את ליבי אשר קפא כאילו הזמן עצר מלכת. יהי חושך ויהי אור ולאחר כמו רגעים של התרגשות וגעגוע וחיבוק וחדירה אווכח כי דבר לא ישתנה בעקבות הפצעתו הפתאומית, המדויקת עד דמעות.

זה היפה והטרגי בליקוי. הוא מרהיב, הוא מסנוור, הוא חולף.
ומי שהביט, עיניו חשופות, צורבות, יצטרך לשאת את הכאב.
הללויה.

לאן אני הולך
עוקב אחר הנהר
לאן אני הולך
עוקב אחר השחפים

היכן הדבר הזה
היכן האדם הזה
שיאמר לי למה אני חי ומת

לאן אני הולך
עוקב אחרי הילדים
לאן אני הולך
עוקב אחר החיוכים שלהם

האם יש תשובה בפניהם המתוקות
שיאמר לי למה אני חי ומת

עוקב אחרי שירת הרוח
עוקב אחר הרעם
עוקב אחר הניאון בעיני אוהבים צעירים

לתחתית הביוב
במעלה הזוהר
לתוך העיר
היכן שנמצאת האמת

לאן אני הולך
עוקב אחר פעימות הלב שלי
לאן אני הולך
עוקב אחר ידי

לאן הם יובילו אותי
והאם אי פעם
אגלה מדוע אני חי ומת

(מתוך המחזמר "שיער", תרגום חופשי)

אם אין סקס לפחות יש מוזיקה ישנה וטובה.
אנשים רבים היו מגדירים את זה כתחליף. (איפה הם אני אצלוב אותם)

מסיבה. אנשים דחוסים,אלכוהול נשפך כמו מים, בקבוק בירה התנפץ לידי. אני עומדת בצד. נועצת מבטים.
בחורה אחת עוברת לידי, צמוד מידי, אני נכווית מהסיגריה שלה והיא מבקשת סליחה.
אחר כך אני מבקשת ממנה את הסיגריה כדי להדליק לי אחת, אבל בטעות אני מפילה את הקצה הבוער והיא עושה פרצוף וממלמלת משהו לחברה שלה. אני הולכת לבר המאולתר שהם הציבו מול המטבח ומבקשת וויסקי מהבחור בחולצת הפסים. אני חושבת שהוא מחופש למלח וזה מתאים לו. מזכיר לי את הבחור מהפרסומת של גוטיה. אני כנראה ממש שיכורה.
מישהו מציע לי שוט של שנאפס. גם הוא לובש חולצת פסים. הוא רואה חבר שלו ונעלם לפני שאני מסתובבת.
אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד. אני כלואה בתוך עצמי.
ניסיתי לנחש מי מהם הוא שולט.
לרגע הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים, בוהה בעיניים מורעבות, רוצה לגעת ולא יכולה.
אבל חברה שלי אמרה שאין כאן שום ממתקים, וניסתה להתחיל עם הדיג'יי.
אני לא ניסיתי להתחיל עם אף אחד.
מי בכלל צריך שותפים לתא?
בכל זאת נשארה לי מעט שליטה עצמית.
חזרתי הביתה במונית. הנהג ניסה להתחיל איתי ורצה לעלות.
בכל זאת נשארה לי מעט שליטה עצמית.
כל הלילה חלמתי שאני הולכת ברחוב אפלולי שלא נגמר (אלנבי?) עוברת ממסיבה למסיבה, אך מבלה יותר זמן בהליכה, בניסיון להגיע למקום הבא, מאשר במקום עצמו. בפנים חשוך, כל החברים שלי מתמזמזים מסביבי, שולחים ידיים, מלטפים זה את זה, ממתי הם נהיו כל כך חופשיים. ואני מנותקת, בבועה של חוסר עניין.
או חוסר בטחון.

יש משהו בכתיבת בלוג שמקצין את העמידה במקום. אילו לא הייתי כותבת לא הייתי שמה לב לתחושת הזרות שמלווה אותי. לגעגוע למשהו שחלף ומת. למה אני נאחזת בעבר. אני קוראת בלוגים של אנשים אחרים שמשתוקקים למשהו שעבר ואיננו, ואני מתמלאת רחמים, מהזן המבחיל ביותר.
אסור לי להפוך לאחת מהם.

אני רוצה להיות קשורה. להרגיש את החבל הגס מתחכך בפרקי ידיי הכבולים, מצמיד אותם זה לזה, מותח את זרועותיי לאחור בכוח, מפשק את רגליי, משתלשל ביניהן, נכרך סביבי.
גופי מתקשת, ליבי פועם ואני מתמסרת למגע. כל תנועה מגבירה את החיכוך, את הקשירה, את הכאב.
אני מנסה להשתחרר, מושכת ונמשכת יותר ויותר. הוא מעביר את אצבעותיו על גופי. אני נרתעת, אני נצרבת, אני מתמוססת. החבל נוגע לא נוגע בין רגליי. אני מתקשה להירגע. הוא מתקשה להפסיק. אני מחכה.

שחקן חדש הצטרף לתמונה.
הוא אפילו עדין לא יודע שהוא בפנים.
יש בזה מחוסר ההגינות. לצרף למשחק דמויות חדשות בשלב כזה לא יציב של העלילה. מצד שני- אולי הוא יאהב את המשחק.

(אל תשימו לב אלי, לילי רואה יותר מידי פרקים ברצף של prison break)
(זו סדרה שבה הכל ידוע מראש, שום דבר לא קורה ללא סיבה ולכל מאורע יש תכלית)
(כן, כמו החיים!)

(וגם הגיבור מהמם ויפה תואר)
(כן, כמו בחיים... :))

היום יום הולדת.
בני אדם וההרגל המטופש לחפש משמעות בכל דבר.

היום הזה התחיל רע, כשהתעוררתי בבוקר מחבקת את הכרית חזק כי חלמתי שאני מחבקת אותו, המשיך רע מאוד, כשגיליתי שמקדמים מישהו שנמצא פחות זמן ממני בעבודה לתפקיד שחשקתי בו, המשיך רע עוד יותר, כשההוא מהבוקר, aka הכרית, התקשר בתומו לאחל לי מזל טוב ולספר לי כמה טוב לו וגרם לי לפרוץ בבכי מול הבחור מהעבודה שעוד שבוע כבר יעבור לתפקיד החדש, ולבסוף, כשכבר הייתי בטוחה שלא יכול להיות יותר גרוע- החברים המתוקים שלי אירגנו לי מסיבת הפתעה קטנה ומתוקה, והצילו את היום הזה מאבדון מוחלט.

אני נאהבת.