החיים כמשל

ברוכים הבאים לקדמת הבמה.
לא ציפיתם להיות כאן, ועוד בשלב כל כך מוקדם של הערב, אבל הינה, אתם כאן.
מיחאו להם כפיים!
אחר כך תשאלו את עצמכם, איך זה קרה, אבל הרגע שלכם הוא עכשיו. הרגע לו כולכם ציפיתם. מותר להסתכל אך אסור לגעת. לא תפספסו הזדמנות כזאת, נכון?

אני מרגישה שאני הולכת לאבד את עצמי.
אולי אהיה כמו הילד שבלע מצפן. פשוט אבלע את כל הדרכים ואת כל הכיוונים והחצים המודגשים ואמלא את בטני בקצותיהם המחודדים, ואתנודד לי מצד לצד, ממזרח למערב, עד שאפול על החול על שפת ימה של תל אביב, שיכורה מיין אדום זול שהוא קנה ב-ampm כדי שנוכל, לראשונה בחיינו להשתכר ביחד. לאבד את השליטה הזאת, שכולאת את שנינו בכלוב צר אחד. כי לפעמים נדמה לי שהוא כבר לא השולט ואני הנשלטת, ששנינו כבולים, מולקים עד זוב דם, ששנינו מניפים שוטים ודורשים ציות ללא היסוס. כל אחד מנסה לאחוז במושכות ובו זמנית להשפיל את ראשו בכניעה.
איך אוכל להכנע בפניו? האם אני רוצה להכנע? תסטור לי בחוזקה ותספור עד עשר, תחדור אלי בלי מילים, בלי שאלות, בלי פאקינג לתקוע בי את המבט המתלבט שלך, המרוגש, המתאווה. כבר היינו כאן ועכשיו, כבר חיינו את החיים האלה.
מתגלגלים מהתגלמות אחת של עצמנו לשניה.

רוצה שולט אמיתי.
שתלך להזדיין הקארמה. (וגם אני)