החיים כמשל

וככה פתאום, הזדחל לו הצורך לכתוב משהו בבלוג.
כל כך הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה בה כתבתי כאן, ועם זאת לא השתנה דבר.
יושבת בחדרי החשוך למחצה. לא יודעת מדוע כבר חמישה ימים אינני מחליפה את הנורה השרופה.
"מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום-צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי יסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי היסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם."
(פנחס שדה, החיים כמשל)

אני חופשייה. לא יודעת מדוע אני לא נהנית מהחופש החדש הזה. חופשייה מכל מחוייבות, שיגרה או הרגל. החופש הזה מאיים עלי, מוצץ את לשדי, הוא האויב הכי גדול שלי. הנמסיס העומד בפתח.

ואני קוראת בלוגים אחרים, ואנשים מתמסטלים מהמילים של עצמם, עסוקים בדמותם המשתקפת כמו נרקיסים על שפת המים. אני יפה? אני רזה? אני שרירי? אני גדול? הן רוצות אותי? אני מזיין הרבה? אני מזדיינת יותר מידי?

ואולי זה גם מה שמעסיק אותי, אבל נדמה שאצלי זה משהו אחר.
(הערה לעצמי: אולי פתאום הבנתי שאני באמת חכמה יותר ממנו?)