החיים כמשל

עשיתי אתמול מסיבת יומולדת.
הלוואי והכל היה אחרת.
הלוואי ולא הייתי תולה את כל הקישוטים לבד, מנפחת את הבלונים, מסדרת את הבייגלה בצלחות החד פעמיות, שמה את הוודקה בהקפאה ומתקשרת לידיד שלי 10 פעמים כדי להבין למה הוא עדין לא בא לעזור לי.
הלוואי ולא הייתי משתכרת מוודקה בת זונה שהבחור הרוסי הביא, ולא הייתי מקשקשת כל כך הרבה ואומרת לכולם כל הזמן כמה אני מאוכזבת ממה שקורה כאן ולמה הם לא רוקדים ומתי כבר המסיבה תתחיל.
והלוואי והם לא היו מתלוננים שאין מספיק מקומות ישיבה ומנמיכים את המוזיקה המחורבנת ששמתי כדי שיוכלו לדבר.
הלוואי והם לא היו עצמם. ואני לא הייתי עצמי.
הלוואי ומישהו היה שם כדי להרגיע אותי, לחבק אותי ולהגיד לי, למה אף אחד לעזאזל לא אמר לי, להפסיק להיות לחוצה ולהתחיל פאקינג להנות, כי בסופו של דבר הכל מסתדר.
הנה, זו הבעיה. פעם באמת האמנתי במין ודאות מטופשת וילדותית כזו שאמצא את מקומי. שאפשר לבשל חיים נפלאים פרום סקרצ' ועוד לקבל מחמאות מהטועמים.
אבל זה לא ככה.
שום דבר כבר לא בא בטבעיות.
כולנו זונות של ריגושים.

אחרי שהמסיבה שלי נגמרה הלכתי למסיבה אחרת. גם שם הייתה אווירה של דעיכה. השארתי שם את הוודקה הבת זונה כי ניראה לי פאתטי מידי להסתובב בשינקין עם וודקה ביד בארבע לפנות בוקר. בטח לא עם שמלה כזאת קצרה, כתר כסוף ושרביט קסמים מקולקל. ישבתי בחדר עישונים ולא עישנתי כלום כי הבנתי שיש רגעים שבהם לא משנה כמה אהיה מטושטשת זה לא יעזור. אז עדיף להיות פיכחת ולגלות תוך סקירה קצרה שכולם חוץ מהקיבוצניק בפינה נראים רע. וקיבוצניקים מחוץ לתחום. את ההפרטה שלי כבר עברתי.
והבנות היו יפהפיות. אבל כולן ילכו לישון לבד כי הן אינטליגנטיות מידי וכבר הבינו שסטוצים זה כיף אבל אחר כך כשהן יקרצפו את עצמן שוב ושוב במקלחת, עם שלושה סוגים שונים של סבון נוזלי, הן יחשבו לעצמן שאולי סקס טוב לא תמיד שווה את זה.

"בואו ימים טובים
שהשמש בם זורחת" (יו, נדבק לי השיר הדבילי)

לפעמים אני מרגישה שאני מקבלת בדיוק מה שאני מבקשת. פשוט לא ביקשתי את הדבר הנכון.
זה מה שמגלות כל הנסיכות המלוקקות.
אבל כנראה שעדין לא הגעתי לסוף האגדה.
הפעם לא אכתוב על אושר. אני חושבת שבשביל אושר צריך להתאמץ ולא עשיתי דבר בימים האחרונים למען זה. לפעמים אין ברירה אלא להודות שלא מגיע לי.
אני עוד שקועה בעבר, לא מוכנה לשאת את מבטי אל האופק. לא מוכנה להשליך את מטעני אל הים.

"ויאמרו אליו מה נעשה לך, וישתוק הים מעלינו? כי הים הולך וסוער.
ויאמר אליהם, שאוני והטילוני אל הים, וישתוק הים, מעליכם. כי יודע אני, כי בשלי, הסער הגדול הזה עליכם" (ספר יונה, פרק א')

אני יודעת מה עלי להשליך.
אני יודעת מה גורם לרוח הגדולה, לסער המאיים.
אילו רק יכולתי לזרוק את כל זה לים, ולהציל את הספינה. זעקה אילמת. גלים מתנפצים. אני ממשיכה לחתור במרץ, כמו בתחרות קיאקים בכיתה ז'. ואני חותרת, מתנשפת, ואז אני מתעוררת ומגלה שבכלל לא לקחו אותי לתחרות, כי לא הייתי מהירה כמו אורית זיתוני מהכיתה המקבילה.

שילכו להזדיין כל המילים היפות.
כל הרגשות הנעימים.
כל דפיקות הלב והחיבוקים בחושך.
אני לא טובה לכלום.

אני רוצה ללכת להופעה של אקו והבאנימן מחר.
אין לי מושג מי הם. האייטיז עבורי הם תקופה של גמילה מחלב אם ולא מהרואין, בהם עוד שמעתי "עוגה עוגה" לפני השינה ולא "פוסט פאנק, פסיכדליה ופופ".
ובכל זאת בוער בי ללכת להופעה.
אולי כי "דוני דארקו" הוא סרט מרגש.
אולי כי אני מניחה שכבר לא נותרו כרטיסים ויהיה לי נוח לי להתחמק מעצמי.
אולי כי אני מנסה להוכיח לעצמי משהו, שאני כבר לא זוכרת.

וכרגיל אני מגלה שאני מקיפה את עצמי בחברים שלא מבינים חצי מהדברים שעליהם אני מדברת. אולי יש סיבה לכך. חברים בטוחים, צפויים, נוחים. אולי כך חברים צריכים להיות.

אולי כך אהבה צריכה להיות.

מביטה על עצמי במראה.
יש לי כל כך הרבה לספר, ואיני יכולה לכתוב דבר.
אולי המילים מאבדות מעוצמתן לנוכח חוויות ממשיות, מופלאות.
אולי החוויות עדין לא מוכנות להיוולד מחדש על הדף.
הרגעים הלא צפויים, מגע-מבט-מילה, עם עוצמה שנשארת בתוכי גם קצת אחרי שהחוויה עצמה נגמרת.

"כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם, הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון"
(רבי נחמן מברסלב)
(לא לילי לא חזרה בתשובה)(וגם לא תחזור, היא אוהבת מידי את חיי החטא ומחשבות הזימה)(סדום ועמורה ממש)(אי אפשר לצטט רבי באתר בלי להרגיש אשמה??)

"למושג "ניסיון" יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא התנסות עצמית. אחרת היא ניסוי ביחס למשהו שהוא מחוצה לנו, שלישית היא מבחן, ומזה נגזרת גם משמעות רביעית, והיא פיתוי.
"בחירה" היא לבחור בין אפשרויות, בין מה שרצוי, נכון, אמיתי." (פנחס שדה)

מוצאת חן בעיני הגישה הזו.
בחרתי משהו, או שמישהו בחר עבורי, העמיד אותי בניסיון, או ליתר דיוק- לא העמיד בפני ברירה.
אני מביטה בעולם שסביבי, ובוחרת לנסות.
אנסה בעצמי, או אתנסה עם האחר, אבחן אותו או אעמוד למבחן, אתפתה אחריו או אפתה אותו אלי.
ואולי בסוף, אמצא את מה שראוי.

העברתי את המחשב אל מול החלון.
עכשיו אני יכולה לראות את השכנים ממול מזדיינים כשאני יושבת וכותבת.
יש לה שיער ארוך וגלי. היא עומדת מול החלון ורוקדת. היא לובשת טרנינג וגופיה קצרה שחורה. מניעה את שערה האדמוני מצד לצד. היא מביטה לכיוון שלי. אולי היא יכולה לראות אותי?
הוא מושך אותה אליו. היא רקדה בשבילו. הוא שוכב או נשען. הוא מתיישב והיא נוגעת בו. הם מתחילים לנוע ביחד, היא כל הזמן מביטה לעבר החלון. הוא דוחף אותה למטה עכשיו ונשכב מעליה. הוא פושט את החולצה האפורה שלבש ורוכן לעברה.

הם סוגרים את הוילון ואני חוזרת ללמוד.

היה לי משהו חשוב להגיד אבל אני לא זוכרת מהו. אולי משהו על זה שמעתה אצור בעצמי את גורלי? אולי על כך שזה בסדר שהקצב שלי איטי? אולי משהו על כאב אינסופי.
נעשיתי חולה מכל המאמצים הטיפשיים שלי.
מתחשק לי לעזוב את הכל. אכתוב לי את ספר ההתבודדות הגדול ואלך לאיבוד בין דפיו.
מישהו אמר לי שאני נשמה תועה.
אני לא אבודה, מתחשק לי לצעוק לו. יש לי דרך, יסוד ומטרה!
והכל מתרחש בדיוק כמו שרציתי.

מתי? מתי כבר אחיה את החיים שאיחלתי לעצמי? מתי אספיק להיות מאושרת שוב?
אלכסנדר מוקדון כבש חצי מהעולם העתיק עד גיל 27. ואני, עדין לא הקמתי מילציה משלי, לא הנהגתי הפיכה אלימה בשם הפרולטריון, לא נלחמתי על עקרון, אידיאל או פרות קדושות. לא יצאתי כנגד חוסר הצדק ולא תרמתי למאבק ברוע העולמי.
מה יהיה, פינקי, מתי נשתלט על העולם?

רוצה להיות חופשייה ומשוחררת ומאושרת.
קראתי פעם באיזה ספר קיטשי שכל מה שצריך זה להביע את המשאלה, להכריז בפני העולם, לשאול את השאלה. וזה כבר יקרה.
השלב שבו אני מתחילה לקום מוקדם בבוקר וליישם משפטים מטופשים מתוך מדריך אמריקאי לחיים טובים יותר שמכר הרבה יותר מידי עותקים שקראתי בכיתה ט' וכבר אז קלטתי שמדובר בזיוני שכל להמונים, זה גם השלב שבו אני מבינה שאני צריכה להפסיק לפחד כל כך מעצמי.

"עד שלא נדע למצוא את סוף המעגל,
לא נוכל לאהוב את האמת"
(צל כבד, כשניקו תתחיל לדבר)

אני רחוקה מסופו של המעגל. אני כמו נמלה על חישוק.
כמו חשפנית על מוט.
האם באמת צריך לחשוף את הכל כדי להמשיך לנוע?
אני יודעת כה מעט על כל האנשים שאני מקיפה את עצמי בהם. אני יודעת מעט על עצמי. פעם רציתי לדעת הכל, לסגור את המעגל. את כל המעגלים. אך גיליתי שאני לא מוכנה עדין. לא רוצה לגזור את הסרט האדום ולהסיר את היריעה בהדר לקול מחיאות הכפיים.
ככל שאני מגלה עליכם יותר אני מסתכנת בכאב.
(אחח, כאב כאב) (אוף, שילכו להזדיין כל הקולות הפנימיים!) (כן, ששש, גם אתה)


מחווה לג'וני קאש.
לילה, אני שוכבת במיטה בבסיס. לבנות היה הרגל להשאיר את הרדיו דולק. כולן נרדמו ואני מלאה בשקט שלהן. אני לא מצליחה להירדם וכבר כמעט חצות. מחשבות מלנכוליות מזדחלות לראשי המנומנם. ואז אני שומעת אותו, ג'וני קאש שר את The mercy seat ברדיו. אלוהים אף פעם לא רחוק, הוא שר וקולו רועם, ועיניי בין רגע מתמלאות דמעות ועובר בי רעד של יראה. אלי הוא מדבר! התגלות אלוהית דרך הרדיו? אמרתי את האמת ואני לא מפחד למות, ג'וני מתעקש. הולי שיט! תמיד חשבתי שתחנת רדיו מסוימת היא כלי משחית ושטני, אך זה כבר מעבר למה שציפיתי ממנו 😄
אני מחייכת מתחת לשמיכה ונרדמת רטובה מדמעות.

"הייתי שרוי מעל לכל פגעי הלעג, מעבר לכל אפשרות של תגמול.
בהרמון שיצרתי לי במו ידי הייתי לשולטן חסון וקורן אשר בצורה מחושבת, ומתוך הכרת חירותו המלאה, משהה את הרגע שבו יתענג על בשרה של הרכה והצעירה שבשפחותיו"
(לוליטה, ולאדימיר נבוקוב)

ואני חושבת על כל החטאים שחטאתי, על בור ההיבריס המתוק אליו מעדתי, כשהרגשתי שיש בי את הכוח להשיג את כל שאבקש. עכשיו אני צומחת לאיטי. האם הקצב שלי הוא הקצב שלי? אני רוצה הביתה, רק להרגיש בטוחה ומוגנת שוב. להתקפל פנימה לתוך עצמי, כמו שק שינה מאובק בטיול למכתש רמון. התעוררנו בבוקר, בלב המכתש, זרים בתוך עולם שאינו שלנו יותר. כל הגוף כאב לי אחרי שישנתי על האדמה הקרה והקשה אך הייתי הכי מאושרת מזה זמן רב. חיכינו שהשמש תעלה והתחלנו לצעוד. מישהו הציע לקחת ממני חלק מהמשא שעל כתפיי ואני לא הסכמתי בהתחלה. אני חזקה מספיק, אמרתי לו, אני יכולה לבד. חומד, אם תתני גם לי לסחוב תהיי חזקה אפילו יותר, הוא ענה.

אני מתחילה שוב להאמין שיש לי מה לתת.
מישהו העניק לי מילה: ראוי. לפעמים מספיקה מילה אחת כדי לשקף את הכל.

כרגיל, הלימודים, עמוסים ככל שיהיו, לא מצליחים למלא את מחשבותיי. חוזרת שוב ושוב לעצמי.
עוצמת את עיני. רעש לבן. לבן.
וברגע מסוים כמעט ונגעתי. בלהט ותשוקה ואש שבוערת אך לא מכלה, הייתי כל כך קרובה. אך לא. מוקדם מידי.

תמימה תמימה כמו כיפה אדומה ביער.
תלך להזדיין לך, זאב יקר.
תפתה איזו ילדה אחרת להיכנס איתך למיטה של סבתא.

(מחשבות של בוקר שבת שטוף שמש, 88FM ברדיו עם שירים ישנים שנדמה שכולם עלי)
(זו המסיבה שלי ואני אבכה אם אני רוצה)

"אז הגיע האביב וכל הארץ פרחה...
רק בגנו של הענק האנוכי, המשיך לשרור חורף. הצפורים לא רצו לשיר שם... והעצים שכחו לפרוח.
..."אינני מבין מדוע מתאחר האביב לבוא", אמר הענק האנוכי. הוא ישב אצל החלון והסתכל בגן הצונן והלבן. "אני מקווה כי מזג האוויר ישתפר".
אבל האביב לא בא כלל, ואחרי כן גם לא בא הקיץ... וכך התגוררו בגן רק החורף ורוח הצפון והברד והכפור, והשלג ריקד לו בין העצים"
(הענק וגנו, אוסקר ויילד)

אני הולכת ללמוד קצת. יומיים של בטלה זה קצת יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי.
אם כי הרגשתי שאני זקוקה לקצת מנוחה אחרי מבחן מזעזע במקצוע משוקץ שהיה לי בשבוע שעבר. כנראה נכשלתי. אבל למי איכפת. לפעמים צריך לוותר קצת לעצמך.

יש את הרגעים הנדירים הללו, כמו עכשיו,
כשבוערת בי הציפיה הזו לעתיד.
אני פותחת את החלון, אוויר פברואר הקר ממלא את ריאותיי. כל כך הרבה אירועים מסעירים עוד עומדים בפתח! אני עומדת לצאת והחיים נראים לרגע כל כך מבטיחים.
אני לובשת חצאית שחורה, גרביים שחורות עד הברך, מגפיים. חולצה צמודה, חשופה.
מה זה משנה לאן אני הולכת?
ברור לי שההתלהבות שמפעמת בי תתפוגג בקרוב (עם האכזבה הראשונה) ועם זאת, עם זאת הציפייה היא שעושה אותי כל כך מאושרת.
רסיסים של אושר רגעי.
תישאר תישאר תישאר.

ב"מטריקס" אומרים ש"הבורות היא האושר העילאי", כשהייתי קטנה חשבתי שזה המשפט הכי חכם ששמעתי.