החיים כמשל

אני רוצה ללכת להופעה של אקו והבאנימן מחר.
אין לי מושג מי הם. האייטיז עבורי הם תקופה של גמילה מחלב אם ולא מהרואין, בהם עוד שמעתי "עוגה עוגה" לפני השינה ולא "פוסט פאנק, פסיכדליה ופופ".
ובכל זאת בוער בי ללכת להופעה.
אולי כי "דוני דארקו" הוא סרט מרגש.
אולי כי אני מניחה שכבר לא נותרו כרטיסים ויהיה לי נוח לי להתחמק מעצמי.
אולי כי אני מנסה להוכיח לעצמי משהו, שאני כבר לא זוכרת.

וכרגיל אני מגלה שאני מקיפה את עצמי בחברים שלא מבינים חצי מהדברים שעליהם אני מדברת. אולי יש סיבה לכך. חברים בטוחים, צפויים, נוחים. אולי כך חברים צריכים להיות.

אולי כך אהבה צריכה להיות.