החיים כמשל

"בואו ימים טובים
שהשמש בם זורחת" (יו, נדבק לי השיר הדבילי)

לפעמים אני מרגישה שאני מקבלת בדיוק מה שאני מבקשת. פשוט לא ביקשתי את הדבר הנכון.
זה מה שמגלות כל הנסיכות המלוקקות.
אבל כנראה שעדין לא הגעתי לסוף האגדה.
הפעם לא אכתוב על אושר. אני חושבת שבשביל אושר צריך להתאמץ ולא עשיתי דבר בימים האחרונים למען זה. לפעמים אין ברירה אלא להודות שלא מגיע לי.
אני עוד שקועה בעבר, לא מוכנה לשאת את מבטי אל האופק. לא מוכנה להשליך את מטעני אל הים.

"ויאמרו אליו מה נעשה לך, וישתוק הים מעלינו? כי הים הולך וסוער.
ויאמר אליהם, שאוני והטילוני אל הים, וישתוק הים, מעליכם. כי יודע אני, כי בשלי, הסער הגדול הזה עליכם" (ספר יונה, פרק א')

אני יודעת מה עלי להשליך.
אני יודעת מה גורם לרוח הגדולה, לסער המאיים.
אילו רק יכולתי לזרוק את כל זה לים, ולהציל את הספינה. זעקה אילמת. גלים מתנפצים. אני ממשיכה לחתור במרץ, כמו בתחרות קיאקים בכיתה ז'. ואני חותרת, מתנשפת, ואז אני מתעוררת ומגלה שבכלל לא לקחו אותי לתחרות, כי לא הייתי מהירה כמו אורית זיתוני מהכיתה המקבילה.

שילכו להזדיין כל המילים היפות.
כל הרגשות הנעימים.
כל דפיקות הלב והחיבוקים בחושך.
אני לא טובה לכלום.