החיים כמשל

"הייתי שרוי מעל לכל פגעי הלעג, מעבר לכל אפשרות של תגמול.
בהרמון שיצרתי לי במו ידי הייתי לשולטן חסון וקורן אשר בצורה מחושבת, ומתוך הכרת חירותו המלאה, משהה את הרגע שבו יתענג על בשרה של הרכה והצעירה שבשפחותיו"
(לוליטה, ולאדימיר נבוקוב)

ואני חושבת על כל החטאים שחטאתי, על בור ההיבריס המתוק אליו מעדתי, כשהרגשתי שיש בי את הכוח להשיג את כל שאבקש. עכשיו אני צומחת לאיטי. האם הקצב שלי הוא הקצב שלי? אני רוצה הביתה, רק להרגיש בטוחה ומוגנת שוב. להתקפל פנימה לתוך עצמי, כמו שק שינה מאובק בטיול למכתש רמון. התעוררנו בבוקר, בלב המכתש, זרים בתוך עולם שאינו שלנו יותר. כל הגוף כאב לי אחרי שישנתי על האדמה הקרה והקשה אך הייתי הכי מאושרת מזה זמן רב. חיכינו שהשמש תעלה והתחלנו לצעוד. מישהו הציע לקחת ממני חלק מהמשא שעל כתפיי ואני לא הסכמתי בהתחלה. אני חזקה מספיק, אמרתי לו, אני יכולה לבד. חומד, אם תתני גם לי לסחוב תהיי חזקה אפילו יותר, הוא ענה.

אני מתחילה שוב להאמין שיש לי מה לתת.
מישהו העניק לי מילה: ראוי. לפעמים מספיקה מילה אחת כדי לשקף את הכל.

כרגיל, הלימודים, עמוסים ככל שיהיו, לא מצליחים למלא את מחשבותיי. חוזרת שוב ושוב לעצמי.
עוצמת את עיני. רעש לבן. לבן.
וברגע מסוים כמעט ונגעתי. בלהט ותשוקה ואש שבוערת אך לא מכלה, הייתי כל כך קרובה. אך לא. מוקדם מידי.