היה לי משהו חשוב להגיד אבל אני לא זוכרת מהו. אולי משהו על זה שמעתה אצור בעצמי את גורלי? אולי על כך שזה בסדר שהקצב שלי איטי? אולי משהו על כאב אינסופי.
נעשיתי חולה מכל המאמצים הטיפשיים שלי.
מתחשק לי לעזוב את הכל. אכתוב לי את ספר ההתבודדות הגדול ואלך לאיבוד בין דפיו.
מישהו אמר לי שאני נשמה תועה.
אני לא אבודה, מתחשק לי לצעוק לו. יש לי דרך, יסוד ומטרה!
והכל מתרחש בדיוק כמו שרציתי.
מתי? מתי כבר אחיה את החיים שאיחלתי לעצמי? מתי אספיק להיות מאושרת שוב?
אלכסנדר מוקדון כבש חצי מהעולם העתיק עד גיל 27. ואני, עדין לא הקמתי מילציה משלי, לא הנהגתי הפיכה אלימה בשם הפרולטריון, לא נלחמתי על עקרון, אידיאל או פרות קדושות. לא יצאתי כנגד חוסר הצדק ולא תרמתי למאבק ברוע העולמי.
מה יהיה, פינקי, מתי נשתלט על העולם?
רוצה להיות חופשייה ומשוחררת ומאושרת.
קראתי פעם באיזה ספר קיטשי שכל מה שצריך זה להביע את המשאלה, להכריז בפני העולם, לשאול את השאלה. וזה כבר יקרה.
השלב שבו אני מתחילה לקום מוקדם בבוקר וליישם משפטים מטופשים מתוך מדריך אמריקאי לחיים טובים יותר שמכר הרבה יותר מידי עותקים שקראתי בכיתה ט' וכבר אז קלטתי שמדובר בזיוני שכל להמונים, זה גם השלב שבו אני מבינה שאני צריכה להפסיק לפחד כל כך מעצמי.
לפני 18 שנים. 24 בפברואר 2006 בשעה 7:55
