לפני 18 שנים. 17 בפברואר 2006 בשעה 20:20
יש את הרגעים הנדירים הללו, כמו עכשיו,
כשבוערת בי הציפיה הזו לעתיד.
אני פותחת את החלון, אוויר פברואר הקר ממלא את ריאותיי. כל כך הרבה אירועים מסעירים עוד עומדים בפתח! אני עומדת לצאת והחיים נראים לרגע כל כך מבטיחים.
אני לובשת חצאית שחורה, גרביים שחורות עד הברך, מגפיים. חולצה צמודה, חשופה.
מה זה משנה לאן אני הולכת?
ברור לי שההתלהבות שמפעמת בי תתפוגג בקרוב (עם האכזבה הראשונה) ועם זאת, עם זאת הציפייה היא שעושה אותי כל כך מאושרת.
רסיסים של אושר רגעי.
תישאר תישאר תישאר.
ב"מטריקס" אומרים ש"הבורות היא האושר העילאי", כשהייתי קטנה חשבתי שזה המשפט הכי חכם ששמעתי.
