יש משפט כזה שאתה יכול להיות בתסבוכת הכי גדולה, לשבור את הראש, ללכת לפסיכולוגים, להתייעץ עם חברים בשיחות ארוכות, ובסוף תשב בקופת חולים והמנקה הרוסיה תזרוק לעברך איזו מילה שתפתור לך את הכל.
יש לי ידיד כזה, שהוא לפעמים כמו המנקה הרוסיה. בכמה משפטים, בלי להתכוון כמובן, הוא גרם לי להבין מה אני רוצה. אני רוצה משהו ממשי.
גיליתי שריטות על הידיים ואני לא יודעת ממה זה.
הסתכלתי עכשיו דרך החלון על מישהו ברחוב וחשבתי איך זה יהיה לחשוב עליו, לרצות אותו, להיות איתו. האם אני מוכנה?
אני חלקיק חופשי, העולם עדין מפחיד אותי. חוסר המטרה משתקף אלי בחזרה בכל אשר אביט. הבדידות, לדעתי, מפחידה מכל. לפעמים מתחשק לי ללכת לטיפול, נמאס לי להתמודד עם הכל בעצמי, אבל אין לי כסף. ואולי כסף זה לא העניין. הבעיה שלי היא לא להיכנס פנימה לתוך עצמי אלא לצאת החוצה אל העולם.
אל תפחדי לצאת לקדמת הבמה, תאלתרי. תזרמי. שתיקות מביכות זה מגניב. תקחי את השתיקות. תאמצי אותן, תשלבי אותן. תתנהגי כאילו הכל מתוכנן לכאורה. דברי ללא הפסקה, ברצף. דברי בבטחון, בעוצמה. תעשי משהו מופשט. הקהל יחשוב שהוא לא מספיק אינטליגנטי כדי להבין. אל תאבדי את הריכוז לרגע. הכל חלק מהסצינה כל עוד את על הבמה. את בגבולות הבמה. פה נפסקת את ומתחילה האשליה הגדולה. האשליה של מי שאת רוצה להיות. אף אחד לא יבחין בהבדל.
החלטתי לעשות מסיבת תחפושות ביום ההולדת שלי.
לפני 18 שנים. 16 בפברואר 2006 בשעה 21:17
