"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר
ומילים כמו שלך
אף אחד לא אומר כבר"
(אהוד בנאי, בלוז כנעני)
אתמול בלילה עולמי הסתחרר.
הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי. אני מניחה שזה היה די צפוי מבחינתי. תמיד אני מגיעה למצב שבו הוא יודע עלי הכל. בהתחלה חשבתי שיש לו אינטואיציה מטורפת ומיסטית לגבי. גם ברגע שהתחלתי לצאת עם מישהו אחר אחרי שנפרדנו הוא ידע מיד. והוא בכלל לא נמצא בארץ.
בסוף הבנתי שאולי זו לא אינטואיציה, אלא תוצאה של שרשרת של צירופי מקרים וכוונות טובות.
הוא סיפר לי שהוא כותב בלוג ומספר בו המון עלי ועליו. עכשיו כולכם תחפשו את הבלוג הזה ותוכלו לקרוא עלי דברים שאני לא מספרת לכם, דברים שאפילו אני לא ידעתי. מצד שני יש שיאמרו שאני לא כזאת מעניינת.
אני יכולה להכריז על פרס למוצא הבלוג שלו, מצד שני, אני יכולה פשוט לבקש ממנו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם זה.
הרגשתי שמשהו בתוכי מתפרק כשהוא אמר לי שהוא כותב מעל שנה. הרי זה אומר שהוא כתב כשהיינו ביחד! תמיד היה לי קשה לקבל את זה שיש לו עולמות שלמים שהוא מסתיר מפני. מבחינתי הסודות שלו הם ביטוי לחוסר היכולת שלו להתמסר, להיפתח ולתת אמון. הוא אומר שזה לא קשור אלי. אני מאמינה לו. אבל לא הייתי עוצמת עיניים וזורקת את עצמי לאחור בתקווה שאתה תתפוס, ילד.
לא נרדמתי כל הלילה וחשבתי מה אני אמורה לעשות עכשיו.
להמשיך לכתוב ללא מעצורים, בידיעה שהוא עלול לקרוא?
אני לא רוצה שזה ישפיע עלי. אולי בתוכי תמיד ידעתי שהוא מתבונן בי, אבל לא רציתי שהוא ידע את כל זה, לא רציתי שהוא יפגע.
אני הולכת להיעלם ליומיים, לחשוב קצת על דברים.
זה מדהים איך אנשים שבחרו לצאת לנו מהחיים עדיין מטילים עלינו את צילם הכבד.
לפני 18 שנים. 14 בפברואר 2006 בשעה 9:17
