החיים כמשל

יש משפט כזה שאתה יכול להיות בתסבוכת הכי גדולה, לשבור את הראש, ללכת לפסיכולוגים, להתייעץ עם חברים בשיחות ארוכות, ובסוף תשב בקופת חולים והמנקה הרוסיה תזרוק לעברך איזו מילה שתפתור לך את הכל.
יש לי ידיד כזה, שהוא לפעמים כמו המנקה הרוסיה. בכמה משפטים, בלי להתכוון כמובן, הוא גרם לי להבין מה אני רוצה. אני רוצה משהו ממשי.

גיליתי שריטות על הידיים ואני לא יודעת ממה זה.

הסתכלתי עכשיו דרך החלון על מישהו ברחוב וחשבתי איך זה יהיה לחשוב עליו, לרצות אותו, להיות איתו. האם אני מוכנה?
אני חלקיק חופשי, העולם עדין מפחיד אותי. חוסר המטרה משתקף אלי בחזרה בכל אשר אביט. הבדידות, לדעתי, מפחידה מכל. לפעמים מתחשק לי ללכת לטיפול, נמאס לי להתמודד עם הכל בעצמי, אבל אין לי כסף. ואולי כסף זה לא העניין. הבעיה שלי היא לא להיכנס פנימה לתוך עצמי אלא לצאת החוצה אל העולם.

אל תפחדי לצאת לקדמת הבמה, תאלתרי. תזרמי. שתיקות מביכות זה מגניב. תקחי את השתיקות. תאמצי אותן, תשלבי אותן. תתנהגי כאילו הכל מתוכנן לכאורה. דברי ללא הפסקה, ברצף. דברי בבטחון, בעוצמה. תעשי משהו מופשט. הקהל יחשוב שהוא לא מספיק אינטליגנטי כדי להבין. אל תאבדי את הריכוז לרגע. הכל חלק מהסצינה כל עוד את על הבמה. את בגבולות הבמה. פה נפסקת את ומתחילה האשליה הגדולה. האשליה של מי שאת רוצה להיות. אף אחד לא יבחין בהבדל.

החלטתי לעשות מסיבת תחפושות ביום ההולדת שלי.

"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר
ומילים כמו שלך
אף אחד לא אומר כבר"
(אהוד בנאי, בלוז כנעני)

אתמול בלילה עולמי הסתחרר.
הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי. אני מניחה שזה היה די צפוי מבחינתי. תמיד אני מגיעה למצב שבו הוא יודע עלי הכל. בהתחלה חשבתי שיש לו אינטואיציה מטורפת ומיסטית לגבי. גם ברגע שהתחלתי לצאת עם מישהו אחר אחרי שנפרדנו הוא ידע מיד. והוא בכלל לא נמצא בארץ.
בסוף הבנתי שאולי זו לא אינטואיציה, אלא תוצאה של שרשרת של צירופי מקרים וכוונות טובות.
הוא סיפר לי שהוא כותב בלוג ומספר בו המון עלי ועליו. עכשיו כולכם תחפשו את הבלוג הזה ותוכלו לקרוא עלי דברים שאני לא מספרת לכם, דברים שאפילו אני לא ידעתי. מצד שני יש שיאמרו שאני לא כזאת מעניינת.
אני יכולה להכריז על פרס למוצא הבלוג שלו, מצד שני, אני יכולה פשוט לבקש ממנו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם זה.
הרגשתי שמשהו בתוכי מתפרק כשהוא אמר לי שהוא כותב מעל שנה. הרי זה אומר שהוא כתב כשהיינו ביחד! תמיד היה לי קשה לקבל את זה שיש לו עולמות שלמים שהוא מסתיר מפני. מבחינתי הסודות שלו הם ביטוי לחוסר היכולת שלו להתמסר, להיפתח ולתת אמון. הוא אומר שזה לא קשור אלי. אני מאמינה לו. אבל לא הייתי עוצמת עיניים וזורקת את עצמי לאחור בתקווה שאתה תתפוס, ילד.

לא נרדמתי כל הלילה וחשבתי מה אני אמורה לעשות עכשיו.
להמשיך לכתוב ללא מעצורים, בידיעה שהוא עלול לקרוא?
אני לא רוצה שזה ישפיע עלי. אולי בתוכי תמיד ידעתי שהוא מתבונן בי, אבל לא רציתי שהוא ידע את כל זה, לא רציתי שהוא יפגע.

אני הולכת להיעלם ליומיים, לחשוב קצת על דברים.
זה מדהים איך אנשים שבחרו לצאת לנו מהחיים עדיין מטילים עלינו את צילם הכבד.

שוב חלמתי עליו בלילה. איך אפשר לחלום כל הזמן על מישהו שלא מכירים?

בחלום נפגשנו ונגענו אחד בשני, נגיעות מוזרות, לא ארוטיות, כמו כשאתה נוגע בספסל לפני שאתה יושב כדי לבדוק שהוא לא רטוב או בודק חום לילד. נגיעות- דחיפות, כמו נערים מתגרים זה בזה.
תרגיש אותי. תבדוק אותי.
תתפוס אותי חזק בפרקי ידי, תכאיב לי, תעשה בי כרצונך, תעשה בי כרצוני.
ברור לי שהוא לא בשבילי. יותר מידי משכיל, יותר מידי מנוסה.
אני לא מוכנה.
כל כך הרבה אפשרויות ונדמה שכולן חסומות בפני.
בחלום הקודם שלי עליו פשוט עמדתי וצעקתי עליו במשך שעה ארוכה. זעם, חרון, אש ותמרות עשן!
זה לא מגיע לו.
אני אפילו לא מכירה אותו.

I see no changes
wake up in the morning and I ask myself
is life worth living should I blast myself
(2pac)

אני חוששת שהדגים שלי מנסים להתאבד. קלטתי אותם מנסים לקפוץ מהאקווריום אל מותם! אולי זה רק ענף ספורט חדש שהם המציאו, כדי להעביר את השעמום. זה בהחלט פחות משעמם מאולימפיאדת החורף.
אומרים שכל ניסיון התאבדות שנכשל הוא קריאה לתשומת לב, לא? (ואם הוא לא נכשל אז זו הייתה קריאה מוצלחת במיוחד?)
דגים חמודים, הם היו במבצע.
אולי בגלל אישיותם המעורערת והגבולית.
קנה דג זהב סכיזופרני אחד וקבל במתנה את חברו המאני דיפרסיבי 😄

ואני עוד מחכה לשלוש המשאלות שלי.

מדהים איך שהממשות מתפוגגת כל כך מהר.
נדמה שלפני רגע שכבת אצלי במיטה. עטפת אותי לתוכך. התעוררנו לתוך בוקר יום שישי שטוף שמש ויצאנו לטייל קצת בסנטר, אכלנו אוניגרי על המדרגות וקנית איזה ספר של פיליפ רות' שאחר כך השארת אצלי ועדין לא קראתי כי כל פעם שאני הופכת דף אני שואלת את עצמי מה חשבת כשקראת את זה. וכל הספרים שלך מביטים בי מן המדף כשאני ישנה, הם ממלמלים בינם לבין עצמם על ימים אחרים, של קיץ אינסופי, כשעוד הזדיינו עם דמעות בעיניים.
ואולי ידעתי שמעולם לא אגע בהם אחרי שתלך. הם כמו מצבות במסדר: קונדרה. אלמוות. תומאס. מאן. בית. בודנברוק. אוסקר. ויילד. הנסיך. המאושר. ספרים של אנשים מתים. של רגשות מתים.

(טוב מילן קונדרה בטח עדין בחיים, אבל זה כמעט הרס לי את המטאפורה)

(בינינו, כתיבה זה דבר אנוכי כל כך)

ניראה לי שאפילו הדגים שלי מקבלים יותר סקס ממני.
התחלתי אפילו לקלוט מתי אנשים אחרים עשו סקס, כמו השותפה שלי והידיד האיטלקי שלה.
זה בטח איזה מנגנון פרמיטיבי שהודחק במהלך האבולוציה. "זהי את הידיד האיטלקי" 😄
אפשר לעשות על זה ריאליטי.

"בנגיעה אחת למציאות אחרת" (רוקפור, מכונת הזמן)

הייתי הערב במסיבת יום הולדת של חברה בפאב בבן יהודה.
בחורה יפה אחת התחילה לספר סיפור, על חברה שלה שיצאה עם מישהו והזמינה אותו להישאר לישון אצלה באחד הלילות. "לא קרה כלום", היא אמרה, "ואני לא מדברת על סאדו מאזו, הם אפילו לא התפשטו".

תשומת הלב שלי הופנתה לעברה בבת אחת.
למה כשמישהו אומר "סאדו מאזו" אני מיד בטוחה שהוא יודע על מה הוא מדבר??!
התחילו לרוץ לי בראש סרטים על הבחורה הזו, למה היא אמרה את זה? היא ציפתה שיקרה משהו כזה? היא חושבת על סאדו מאזו בדרך כלל? היא נראית לי סאבית? (ללא ספק סאבית!) איך היא אמרה שקוראים לה?
זה קרה לי כבר כמה פעמים בזמן האחרון.
כשמישהי סיפרה במפגש מסוים על משיכתה למערכות יחסים סוערות ויצריות, גובלות באלימות, מיד עשיתי קישור, כנראה מוטעה, לעולם הבדסמ. לא קלטתי שיתכן והיא מדברת על אלימות לשם אלימות.
מיד הזדהיתי איתה (אמרתי לה והיא הייתה בשוק). חשבתי שהיא בטח עוברת את מה שאני עוברת, כמעט וסיפרתי לה על ההתלבטות שאני מתמודדת איתה לאחרונה, בין הקשרים הונילים הבטוחים והשלווים לבדסמ שמסעיר ומרגש אותי ומושך ומפחיד אותי כאחד.

פעמים רבות אני חושבת שאולי בחורה לא אמיצה כמוני לא מסוגלת להתמודד עם כל זה.

יש לפחות מאסטר אחד באתר שיסכים איתי.

בדסמ זה לאמיצים בלבד!
אני כמו האריה מהקוסם מארץ עוץ. כבר יש לי שכל, לב ובית.

"נוסע ונוסע, ללא תכלית בתחתית" (ערן צור)

שותפה שלי סיפרה לי שהיא החליטה להקדיש את השנה הקרובה לעצמה.
בלי מחויבות ללימודים, עבודה, זוגיות. פשוט חיפוש עצמי טהור, לתעות ולתהות ולטעות במרחב, כי בלי זה, היא אמרה, אין טעם להמשיך בכלל.
ואני חשבתי שזו אחת ההחלטות הכי קשות שאפשר לעשות. להפסיק להיכנע לדחף שבוער בתוכי לעשות ולהספיק ולהשיג.
ע' (הוא יאהב את הכינוי הזה, הוא נשמע חשוב) שגר עכשיו בלונדון אמר שבלי לשים לב אנחנו נמצאים כאן בארץ תחת לחץ עצום, שם הוא מרגיש הרבה יותר חופשי ומשוחרר. הוא מקיף את עצמו באירופאים חייכנים וקלילים ולוגם עימם בכל ערב אחרי הלימודים כמויות אדירות של בירה. טוב, הוא לא שותה כל כך הרבה כי אין לו כסף, אבל בשביל זה יש סמים. תמיד החופש היה אצלו בחשיבות עליונה. "אני אחד האנשים האלה שלעולם לא יהיו סגורים על עצמם" תמיד מטיל ספק, תמיד בוחן גבולות, תמיד בורח.
כשגרנו ביחד תמיד הייתי מופתעת לגלות את היכולת המהממת שלו להקיף את עצמו בבועה, להסתגר בעולם שכולו שלו. מי צריך אשראם במדבר כשאפשר להגיע למן ניתוק מוחלט כאן, מול המחשב בבית? כמה קווסטים טובים ואתה מסודר לכל היום 

אז לא הבנתי את זה.
הייתי משוכנעת שה-SPACE הזה מכוון נגדי. סוג של דרך מרושעת במיוחד שהוא המציא כדי לפגוע בי.

אולי יש אנשים כאלו, שנותנים לך 10% מעצמם ואת כל ה-90% הנותרים מקפידים להציב מאחורי חומה גבוהה, כך שלעולם לא תוכל להגיע אליהם. והם עצמם יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, שומרים על הגבולות, שלא יפרצו.
הוא ידע לאהוב בצורה הכי חזקה, לגרום לי להתמסר, בכאב, בחיוך ובדמעות.
הוא הלך והתמכר להתמסרות הזו. דרש ממני עוד ועוד. "את לא מציבה לי גבולות" הוא אמר לי פעם אחת, "אני מרגיש שאני יכול לקחת מה שאני רוצה". הוא לא הבין.
ואז הוא קלט. ההתמסרות הזאת נוגסת בחופש שלו, ב-SPACE האהוב שלו, שהולך ונעלם. הוא היה חייב לבחור.

אז עכשיו הוא בלונדון. יושב לו בחדרו המחומם היטב כשבחוץ העיר קפואה ומושלגת, מינוס מי יודע כמה מעלות.
ותמיד, אבל תמיד, משאיר את החלון פתוח.
ככה זה, בשביל ה-SPACE.

"התנגשנו.
היא לא ראתה אותי בבואי כאשר חצתה את הרחוב. וגם אנ' לא ראיתי אותה, כאשר באה לקראתי.
שמים. אדמה.
עמדתי מתנשם בכבדות, באמצע הכביש.
אחזתי בילדה הקטנה בשכמותיה. יכולתי להרגיש את כתפיה הרכות, החמות ואת בד רדידה מתחת לכפות ידי הפצועות. ראשי צף בים של דם פורע.
עצרתי את הנשימה. עצרתי את הנשימה עצרתי את הנשימה את הנשמה אחזתי בבת' נשמתי... אחזתי בבת'"
(ניק קייב, 'ותרא האתון את המלאך')

גם אני רוצה להתנגש.
כמו מולקולות בכלי, כשהטמפרטורה עולה, להתנגש להתנגש להתנגש. לנוע יותר יותר מהר, יותר חזק, האנרגיות עולות, מתעצמות, חם לי, אני מתפשטת, תתפשט גם אתה. נו תתפשט כבר.
הוא פותח כפתור אחר כפתור.
אחר כפתור.
מה יש לו?
כפתור.
כל כך קשה לפתוח את החולצה המזוינת?
כפתור.
פעם הכרתי מישהו שיש לו פוביה מכפתורים. הוא סיפר את זה לחבר'ה בשיחת "למי יש את הפוביות הכי מוזרות", הוא זכה במקום הראשון. פחד מכפתורים זו בעיה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי תתקל באחד. אם כי היום, בעידן הריצ'רצ'ים ההייטקי, זה הולך ונעשה פחות ופחות פופולארי. בטח הכי מלחיץ כשנופל לך כפתור ואתה לא יודע איפה תמצא אותו בפעם הבאה. בארנק? במרק? כשתכניס את הרגל לנעלי הבית אחרי המקלחת? אימאלה כפתור!

... בסוף הוא הפסיק להתפשט. אמר שהוא חשב על מה שקורה בינינו ואין לו קליק.
אמרתי שאני מופתעת, כי הוא לא הראה אף סימן לתחושה כזו.
אני יודע, הוא אמר.
אתה בעצם אומר לי שהעמדת פנים כל הזמן הזה? אמרת שטוב לך.
כן. הוא אמר, אני מצטער, אני יודע שעשיתי את זה.

ופתאום, כשהוא דיבר על עצמו, הוא לא הזכיר לי יותר כלום, והיה פשוט הוא עצמו, סגור, אמביוולנטי, מתוק, כנוע כל כך, שיותר מכל מאוכזב מכך שאף אחד לא מכיר אותו באמת.

זה בסדר, אתה יכול ללכת.
אני לא המלכה שחיפשת. אני לא מלכה בכלל.

תקפצי למים, מה כבר יכול לקרות.
<ספלאש>

התקופה האחרונה לא דומה לשום דבר.
אני לוקחת נשימה ויוצאת אל העולם ושום דבר לא ניראה כמו שחשבתי.
4 חודשים מאז שחזרתי מתאילנד.

אתמול היתה לי שיחה עם בחור אחד, מלא בטחון עצמי עד להתפקע: באתי, ראיתי, כבשתי, זיינתי, ושוב כבשתי ושוב זיינתי, (הפעם מאחור).
ופתאום שמתי לב שכל הבטחון הזה לא מרשים אותי, כשהוא נזרק כך לאוויר, מוצג לראווה בפני, כמו שלל מהכיבוש האחרון.
האם יתכן שסוף סוף למדתי לזהות מניפולציות זולות?
וכבר לא התחשק לי להרשים אותו, כי לפעמים נדמה לי שלא השתנה דבר מאז הוצעו שפחות למכירה בשוק בבל העתיקה. ולא התחשק לי להתאמץ בשביל אידיוטים חתיכים שעשו סשן מטורף לפני יומיים ומתים כבר לאנאלי ואף פעם בחורות לא דוחות אותם על הסף כי הם ניראים פצצה, אבל עם עומק רגשי של כפית.

זה גרם לי להיזכר באדון אחר, שבמייל האחרון שלו כתב לי שיר שאהבתנו כמו פרח יפהפה שבוודאות ינבול שוב.
ואני מאחלת לזין שלו שינבול שוב ושוב ושוב.

ורק בשביל המחשבה הזאת היה שווה לי לכתוב.