החיים כמשל

"נוסע ונוסע, ללא תכלית בתחתית" (ערן צור)

שותפה שלי סיפרה לי שהיא החליטה להקדיש את השנה הקרובה לעצמה.
בלי מחויבות ללימודים, עבודה, זוגיות. פשוט חיפוש עצמי טהור, לתעות ולתהות ולטעות במרחב, כי בלי זה, היא אמרה, אין טעם להמשיך בכלל.
ואני חשבתי שזו אחת ההחלטות הכי קשות שאפשר לעשות. להפסיק להיכנע לדחף שבוער בתוכי לעשות ולהספיק ולהשיג.
ע' (הוא יאהב את הכינוי הזה, הוא נשמע חשוב) שגר עכשיו בלונדון אמר שבלי לשים לב אנחנו נמצאים כאן בארץ תחת לחץ עצום, שם הוא מרגיש הרבה יותר חופשי ומשוחרר. הוא מקיף את עצמו באירופאים חייכנים וקלילים ולוגם עימם בכל ערב אחרי הלימודים כמויות אדירות של בירה. טוב, הוא לא שותה כל כך הרבה כי אין לו כסף, אבל בשביל זה יש סמים. תמיד החופש היה אצלו בחשיבות עליונה. "אני אחד האנשים האלה שלעולם לא יהיו סגורים על עצמם" תמיד מטיל ספק, תמיד בוחן גבולות, תמיד בורח.
כשגרנו ביחד תמיד הייתי מופתעת לגלות את היכולת המהממת שלו להקיף את עצמו בבועה, להסתגר בעולם שכולו שלו. מי צריך אשראם במדבר כשאפשר להגיע למן ניתוק מוחלט כאן, מול המחשב בבית? כמה קווסטים טובים ואתה מסודר לכל היום 

אז לא הבנתי את זה.
הייתי משוכנעת שה-SPACE הזה מכוון נגדי. סוג של דרך מרושעת במיוחד שהוא המציא כדי לפגוע בי.

אולי יש אנשים כאלו, שנותנים לך 10% מעצמם ואת כל ה-90% הנותרים מקפידים להציב מאחורי חומה גבוהה, כך שלעולם לא תוכל להגיע אליהם. והם עצמם יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, שומרים על הגבולות, שלא יפרצו.
הוא ידע לאהוב בצורה הכי חזקה, לגרום לי להתמסר, בכאב, בחיוך ובדמעות.
הוא הלך והתמכר להתמסרות הזו. דרש ממני עוד ועוד. "את לא מציבה לי גבולות" הוא אמר לי פעם אחת, "אני מרגיש שאני יכול לקחת מה שאני רוצה". הוא לא הבין.
ואז הוא קלט. ההתמסרות הזאת נוגסת בחופש שלו, ב-SPACE האהוב שלו, שהולך ונעלם. הוא היה חייב לבחור.

אז עכשיו הוא בלונדון. יושב לו בחדרו המחומם היטב כשבחוץ העיר קפואה ומושלגת, מינוס מי יודע כמה מעלות.
ותמיד, אבל תמיד, משאיר את החלון פתוח.
ככה זה, בשביל ה-SPACE.