החיים כמשל

"התנגשנו.
היא לא ראתה אותי בבואי כאשר חצתה את הרחוב. וגם אנ' לא ראיתי אותה, כאשר באה לקראתי.
שמים. אדמה.
עמדתי מתנשם בכבדות, באמצע הכביש.
אחזתי בילדה הקטנה בשכמותיה. יכולתי להרגיש את כתפיה הרכות, החמות ואת בד רדידה מתחת לכפות ידי הפצועות. ראשי צף בים של דם פורע.
עצרתי את הנשימה. עצרתי את הנשימה עצרתי את הנשימה את הנשמה אחזתי בבת' נשמתי... אחזתי בבת'"
(ניק קייב, 'ותרא האתון את המלאך')

גם אני רוצה להתנגש.
כמו מולקולות בכלי, כשהטמפרטורה עולה, להתנגש להתנגש להתנגש. לנוע יותר יותר מהר, יותר חזק, האנרגיות עולות, מתעצמות, חם לי, אני מתפשטת, תתפשט גם אתה. נו תתפשט כבר.
הוא פותח כפתור אחר כפתור.
אחר כפתור.
מה יש לו?
כפתור.
כל כך קשה לפתוח את החולצה המזוינת?
כפתור.
פעם הכרתי מישהו שיש לו פוביה מכפתורים. הוא סיפר את זה לחבר'ה בשיחת "למי יש את הפוביות הכי מוזרות", הוא זכה במקום הראשון. פחד מכפתורים זו בעיה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי תתקל באחד. אם כי היום, בעידן הריצ'רצ'ים ההייטקי, זה הולך ונעשה פחות ופחות פופולארי. בטח הכי מלחיץ כשנופל לך כפתור ואתה לא יודע איפה תמצא אותו בפעם הבאה. בארנק? במרק? כשתכניס את הרגל לנעלי הבית אחרי המקלחת? אימאלה כפתור!

... בסוף הוא הפסיק להתפשט. אמר שהוא חשב על מה שקורה בינינו ואין לו קליק.
אמרתי שאני מופתעת, כי הוא לא הראה אף סימן לתחושה כזו.
אני יודע, הוא אמר.
אתה בעצם אומר לי שהעמדת פנים כל הזמן הזה? אמרת שטוב לך.
כן. הוא אמר, אני מצטער, אני יודע שעשיתי את זה.

ופתאום, כשהוא דיבר על עצמו, הוא לא הזכיר לי יותר כלום, והיה פשוט הוא עצמו, סגור, אמביוולנטי, מתוק, כנוע כל כך, שיותר מכל מאוכזב מכך שאף אחד לא מכיר אותו באמת.

זה בסדר, אתה יכול ללכת.
אני לא המלכה שחיפשת. אני לא מלכה בכלל.