החיים כמשל

החלטתי לנסוע לכמה חודשים.
לא יודעת מה אני מחפשת סלאש בורחת סלאש רוצה.
אבל יש רבים כמוני. דופליקטים תועים במרחב.
אני רואה אותם, צועדים לאיטם, נאחזים בתחושות הכי חזקות, בכאב ובעונג, מכים ומכהים את החושים לכמה רגעים.
אולי הנסיעה תביא עימה רוחות של שינוי או שינוי עם הרוח.
משהו מרגיש לי שזה אינו הדבר הנכון ביותר לעשות, שכאשר אחזור כל הבעיות יחכו לי, עומדות בפתח בגיחוך, ברוך שובך ציפור נחמדת. ואולי זה לא מה שמטריד אותי. אולי אני חוששת שהבעיות לא ירפו ממני, כמו נוסעות סמויות במזוודה, בין הבגדים המקופלים למשעי. וכאשר אגיע, אפתח את המזוודה וכמו תיבת פנדורה אגלה כי מעולם לא עזבתי.

סיפרתי לפסיכולוגית שלי (כן, גם לי יש אחת) על התעניינותי (בלשון המעטה) בעולם הסאדו-מאזו.
וגם הסברתי שהמונח הזה אינו מגדיר אותי למעשה, כי הרי אינני סאדיסטית או מאזוכיסטית, למיטב ידיעתי. אז מה את, היא שאלה. וקלטתי שכל מה שעשיתי וחוויתי בתקופה האחרונה הרחיק אותי מכל הגדרה. אינני מושג. אינני קהילה. אינני שייכת ולעולם לא אהיה. אינני משחק, אינני מהות. אינני לוקחת בכוח. אינני מקבלת בכניעה. בעבר ידעתי להגדיר מדוע אני כאן ולפתע, מולה, אבדו לי המילים. כי ראיתי. ראיתי כיצד מושגים מטשטשים עד לבלי היכר, כיצד קהילה אפלה מתפוגגת באור, כיצד השייכות גוועת למול עיני, כיצד המשחקים נגמרים והמשמעות נשכחת ביום שאחרי.
ולפעמים אני מייחלת שאולי לא הייתי לומדת את כל זה.
טוב, לא באמת. הרי לא הייתי מוותרת על שום דבר.
"אם יהיה זה שנית- אל יהיה זה אחרת,
רק אותה אהבה, עניה וסוררת"
(אלכסנדר פן)

(הערה לעצמי: שוב את מצוטטת את פן?! נו נו נו, די כבר עם הקיטש הזה)