רגע אחד אני בטוחה שהכל מסתדר, הנה, תראי איזה יופי, תמצאי מישהו שיחליף אותך בדירה, איזה בחור מקסים וטוב לב שישלם בזמן וישטוף כלים ויביא חברים מהמשרד לשתות איזה דרינק בסוף היום וישמור לך על החפצים בחדר ואפילו יחמיא לשותפות ויגרום להן להסמיק בחיוך. ואת? את בכלל לא תהיי כאן. תסעי רחוק רחוק ותשכחי מכל מה שקרה לך בשנה האחרונה.
אינספור פעמים אני שואלת את עצמי מדוע אני צריכה לעבור תהליך התבגרות מאוחר שכזה.
מה, לא הספיקו אותן מאה שנים של בדידות, כשהיית בת 16, עומדת בוואדי הירוק על שפת הכנרת, עלים נושרים מסביבך, מעשנת לבדך נובלס אחר נובלס ותוהה איפה לעזאזל טעית? איפה שגית בחישוב המדויק להפליא שעשית כשהחלטת לתכנן את כל מה שעתיד לקרות לך? מישהו אחר היה אומר שאי אפשר בכלל לתכנן דברים כאלה, שיש יותר מידי גורמים אקראיים. אבל את תדעי, בתוך תוכך, שדפקת את הכל בעצמך.
ואולי בגלל זה את מסתובבת עם תחושת אשמה נוראית.
זה לא היה אמור להיות כך.
ואולי על זה אני מתחרטטת יותר מכל- אלו לא החיים שבחרתי. לא רוצה להיות בת 24 במרפסת דירתי בעיר לבנה ומזוהמת על שפת הים התיכון, עומדת וחושבת מחשבות על מי שגדלתי להיות.
הייתי מפסיקה את הכל עכשיו.
הייתי נולדת מחדש, בשם אחר, בזמן אחר, הייתי מתנהגת אחרת, הייתי נראית אחרת, הייתי אוהבת אנשים אחרים, הייתי עושה החלטות אחרות, הייתי יוצאת מהמבוך האנגלי המטופש הזה, הייתי בוראת אשה אחרת, מצלע אחרת, בדמות אחרת, בשפה אחרת.
הכל רק לא אני.
איך קרה שהתרחקתי כל כך ממי שרציתי להיות?
(הערה לעצמי: אולי זו הסיבה שבגללה אני לא נותנת לאף אחד להתקרב ממש קרוב, אולי אני מפחדת לא להרגיש)
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2006 בשעה 19:27