החיים כמשל

מסיבה. אנשים דחוסים,אלכוהול נשפך כמו מים, בקבוק בירה התנפץ לידי. אני עומדת בצד. נועצת מבטים.
בחורה אחת עוברת לידי, צמוד מידי, אני נכווית מהסיגריה שלה והיא מבקשת סליחה.
אחר כך אני מבקשת ממנה את הסיגריה כדי להדליק לי אחת, אבל בטעות אני מפילה את הקצה הבוער והיא עושה פרצוף וממלמלת משהו לחברה שלה. אני הולכת לבר המאולתר שהם הציבו מול המטבח ומבקשת וויסקי מהבחור בחולצת הפסים. אני חושבת שהוא מחופש למלח וזה מתאים לו. מזכיר לי את הבחור מהפרסומת של גוטיה. אני כנראה ממש שיכורה.
מישהו מציע לי שוט של שנאפס. גם הוא לובש חולצת פסים. הוא רואה חבר שלו ונעלם לפני שאני מסתובבת.
אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד. אני כלואה בתוך עצמי.
ניסיתי לנחש מי מהם הוא שולט.
לרגע הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים, בוהה בעיניים מורעבות, רוצה לגעת ולא יכולה.
אבל חברה שלי אמרה שאין כאן שום ממתקים, וניסתה להתחיל עם הדיג'יי.
אני לא ניסיתי להתחיל עם אף אחד.
מי בכלל צריך שותפים לתא?
בכל זאת נשארה לי מעט שליטה עצמית.
חזרתי הביתה במונית. הנהג ניסה להתחיל איתי ורצה לעלות.
בכל זאת נשארה לי מעט שליטה עצמית.
כל הלילה חלמתי שאני הולכת ברחוב אפלולי שלא נגמר (אלנבי?) עוברת ממסיבה למסיבה, אך מבלה יותר זמן בהליכה, בניסיון להגיע למקום הבא, מאשר במקום עצמו. בפנים חשוך, כל החברים שלי מתמזמזים מסביבי, שולחים ידיים, מלטפים זה את זה, ממתי הם נהיו כל כך חופשיים. ואני מנותקת, בבועה של חוסר עניין.
או חוסר בטחון.

יש משהו בכתיבת בלוג שמקצין את העמידה במקום. אילו לא הייתי כותבת לא הייתי שמה לב לתחושת הזרות שמלווה אותי. לגעגוע למשהו שחלף ומת. למה אני נאחזת בעבר. אני קוראת בלוגים של אנשים אחרים שמשתוקקים למשהו שעבר ואיננו, ואני מתמלאת רחמים, מהזן המבחיל ביותר.
אסור לי להפוך לאחת מהם.