בכיתות א' עד ד' היינו במסגרת לילדים בשעות אחהצ.
אחד הזכרונות הכי חזקים שלי זה שיום אחד שיחקנו כמה ילדים בתוך חדר סגור, ואז אחת העוזרות נכנסה פנימה והתעצבנה מהבלאגן שהיה שם. אני לא זוכר אם זה בגלל שעשינו משהו מטומטם רגע לפני שהיא נכנסה או שהייתה סיבה אחרת, אבל משהו גרם לי ממש לצחוק בזמן שהיא מתעצבנת. וזה עצבן אותה עוד יותר. אז היא לקחה אותי למדריכה הראשית וסיפרה לה מה קרה.
המדריכה החליטה כעונש להושיב אותי על כסא פלסטיק במסדרון, קרוב ליציאה מהמטבח, עם הגב צמוד לקיר והפנים קדימה, היא אמרה שאסור לי לזוז מהכיסא, וכל פעם שהיא תעבור לידי היא תעצור ותחייך וככה אני ארגיש כמו שהעוזרת הרגישה כשצחקתי ואחשוב אם זה נעים. אז ישבתי שם על הכיסא וכל פעם שהיא עברה לידי, היא נעצרה לכמה שניות, התקרבה אליי, התכופפה לגובה שלי וחייכה. היא גם אמרה כמה מילים אבל אני כבר לא זוכר אותם, אז אני משלים אותם לבד במחשבות. עד היום אני נזכר בזה מידי פעם.
עוד זכרון מאותה המדריכה. ישבנו בדשא שמחוץ למבנה והמדריכה לקחה את אחד הילדים והושיבה אותו עליה. אני לא יודע מה הוא עשה אבל אני זוכר שהוא היה קצת גדול ממני והוא באמת היה ילד "בעייתי" שמסתבך הרבה. בכל מקרה אני זוכר שהוא ניסה להשתחרר אבל היא החזיקה לו את הידיים ועשתה איתם כל מיני תנועות כמו למחוא כפיים ולהרים אותם באוויר ולעשות שלום לאנשים והיא אמרה לו שכשהוא ירגע היא תשחרר אותו.
יכול להיות שאני פרשתי את הסיטואציה אחרת ממה שהוא הרגיש, אבל כשהסתכלתי עליה עושה את זה, חשבתי על החוסר אונים שלי כשישבתי על הכסא במסדרון וזה עשה לי הרגשה מוזרה באיזורים מסויימים בגוף.
