האם כל זה הוא בעצם חיפוש אחרי מישהו שארצה ואהיה מוכנה לעשות הכל בשבילו?
יכול להיות שזה בעצם הצורך הפנימי והחבוי שבשבילו אני פה?
חשבתי על זה ועל כמה זה מטורף ומקסים -
לדעת שאיפשהו בחוץ מסתובב האדם שכל כך אעריץ שארצה שישים בתוכי את הדנא שלו, כדי להעמיד לו צאצאים חמודים וחכמים למופת (או שפשוט יהיה האבא של הילדים העתידיים שלי במילים פחות נפוחות).
אולי זה רק כי אני מסטולה מהג'וינט, אבל זאת לא ההתמסרות הכי גדולה שקיימת בכלל?
אחרי קשר של שלוש שנים חתונה זה בערך הדבר האחרון שאני חושבת עליו, אבל המחשבה על האדם הזה, שיפיל אותי מהרגלים וארצה לחיות בשבילו מרגשת אותי כמו ילדה וגורמת להתרוממות רוח קלה מבעד לענני הדיכאון שתקף אותי בשבוע האחרון בהפתעה.
גם פה אחרי הכל חייב להיות קונפליקט פנימי, זאת את, ככה זה עובד - בין הבאסה שהתרוממות הרוח הזאת תלויה במישהו מבחוץ לבין הרצון לשחרר ולהבין שזה לגמרי בסדר.
מלכת ההלקאה העצמית, פשוט מחליפה את זה בהצלפות שוט.
תכלס, הפוסט הזה נשמע כמו turn off אמיתי.
בטח מחר הוא ייעלם 🙃
