?????

"עד גיל שלושים אני צריכה להיות נשואה עם ילד ותואר שני" היא אומרת לי.
"DUDE, יש לך רק שלוש שנים!" אני צוחקת, היא לא צוחקת. לא צוחקת בכלל. אוקיי. "את רצינית?"
"ברור שאני רצינית! ואני אפילו לא קרובה" היא עונה לי, שבורה.
פתאום נופל לי אסימון כזה, איזה באסה להיות היא. אחרי שלוש שנים של מערכת יחסים חולה, נפרדתי וחזרתי אינספור פעמים, לבד לגמרי עכשיו ועדיין – לא הייתי מתחלפת איתה בחיים.
אין לי תשובה בשבילה והאמת שזה מתסכל אותי. מרימה את העיניים לקצה השני של הבר, יושב שם הבחור שבקלות יכול היה להיות אהבת חיי. הבחור הראשון שהתחלתי איתו, הבחור שאמר לי את המשפט היפה ששמעתי בחיי - "בא לי להעיף לך סטירה מרוב שאת יפה, שתהיי קצת מכוערת", ובכלל לא נבהלתי מזה, רציתי את הסטירה הזאת עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה בדסמ. נמסתי לידיים שלו כמו ארטיק באוגוסט.
הוא מסתכל עליי חזרה, מחייך. ככה פעם בחצי שנה בארבע שנים האחרונות, הוא שלי ואני שלו, אבל הוא לא שלי ואני לא שלו. פעם בחצי שנה נתקלים בבר של בית ינאי, מתחבקים, מתלטפים, אני מתחננת שייתן לי קצת יותר והוא מחייך ושותק.
הוא מסמן לי שלום עם הראש, בואי לכאן. אני מחזירה לו חוסר אונים עם העיניים, אני תקועה איתה עכשיו.
אוי, היא, שכחתי ממנה. הבירה עלתה לי מהר. כיף לי, איזה כיף לי. כמה ייחלתי לחופש הזה. אני מסתכלת עליה ועל המבט הממורמר שלה, הבחורה הייתה ציידת, שולחת צ'ייסרים לחצי פאב ועפה באוויר עם מי שהיה נופל, עכשיו היא לא מעיזה להסתכל להם בעיניים. מה קרה לה? צובט לי קצת בלב. "כיף לך?" אני מנסה.
"כן... נראה לי" היא מגמגמת. "אחותי, את נהנית מהמוזיקה?" אני מקשה.
"כן"
"והבירה טעימה לך?"
"כן"
"ומצחיק לנו?"
"כן"
"אז למה את נראית כאילו את סובלת?" אני ממש מנסה להבין. "למה להתעסק במה שלא רלוונטי כרגע במקום ליהנות ולחזור אל החרא הזה מחר?" למה היא לא מבינה שאנשים מרגישים אנרגיה ואף אחד לא ניגש אליה כבר שנתיים כי היא אימצה את הפרצוף המיוסר?
"כי אני לא יכולה להתעסק בזה עכשיו, יש לי מלא דברים על הראש", נכון, סליחה, את צריכה לסיים את הראשון, להירשם לשני, למצוא את בעלך ולהביא לו ילד תוך שלוש שנים.
אוקיי, אני קמה לשירותים, כי נהיה לי קצת חונק לידה. חושבת לעצמי שאיזה באסה זה להיות DOWNER, שיש אנשים שיש להם הכל מתחת לאף והם בכלל לא שמים לב או אומרים תודה. תוך כדי שאני שוטפת ידיים הוא צץ מאחורי ומחייך לי דרך המראה. כמה בא לי אותו. נעמדים בכניסה לאחד התאים, שנינו זוכרים את הדברים שקרו בתוך התא הזה כמה שנים אחורה, אודם מרוח וטוסיק נצמד והידיים של הגנן הזה עליי מעבירות בי חשמל ואנרגיה ברמות שלא הכרתי עד אז. אז מתי אתה לוקח אותי הביתה. זה מסובך. זה לא. זה מורכב. מה, שוב פעם עם הזיוני שכל הפוליגמיים האלה? אני מתעצבנת. שוב פעם האני-לא-עושה-מערכות-יחסים-ולך-מגיע-משהו-הרבה-יותר-טוב-ממני המזדיין הזה? בא לי לצרוח שיפסיק להחליט בשבילי. המחשבה שאני אכיר מישהו ואכנס למערכת יחסים כשהוא יישאר בגדר פנטזיה מכאיבה לי. שואלת את עצמי, תבגדי בשבילו? בדוק אני אבגוד בשבילו. בעצם לא. אני לא אמיצה מספיק. אני לא?
"די, בואי נחזור החוצה, אני צריך לשתות עוד כדי לעמוד בפנייך" מנוול. מתחבקת חיבוק מובס וכועס וחוזרת החוצה אל ההיא.
"אני רוצה ללכת", היא זורקת, ברור לי ואין לי כוח להתווכח, "ואני בכלל לא מבינה מה את מוצאת בו, הוא אפילו לא חתיך"
מסתכלת עליה תוך כדי שאני משלמת את החשבון. לא מרחמת עליה. באמת. תתבגרי, אני מאחלת לה בראש, מחייכת ושותקת. אנחנו כבר לא חברות.