אני יכולה להסתדר עם תקופה טובה, כזו שהימים עוברים בקלות ואני מחויכת וכולם מסביבי צוחקים ואנשים מתמגנטים אליי והכל זורם. אני גם יכולה להסתדר עם תקופה לא טובה, כזו שאני קמה בבוקר עצובה והולכת לישון עצובה ואני רבה עם כולם כי אין לי סבלנות וכולם נראים לי מיותרים והייתי רוצה שיסתמו. יכולה להסתדר אבל לא מבקשת.
אני לא יכולה להסתדר עם הבין לבין.
לא יכולה להסתדר עם תחושת הבינוניות וחיים פושרים שכאלה. שהימים סתם עוברים בלי ציפייה, ואני שם אבל אני לא שם, והרצון לשתות בירה עם אנשים חדשים וזורמים מצד אחד אבל חוסר סבלנות כלפי בני אנוש שמדברים יותר מדי מצד שני.
הולכת לישון בוכה כי יש זכרונות שאני חולקת רק עם עצמי, טובים ורעים, וחוסר היכולת לחגוג את הזכרונות הטובים עם האדם שהיה שם קודם ועכשיו כבר לא רק גורם להם להיות קשים באותה המידה. אז צריך להדחיק. קמה בסדר, הולכת לעבודה בסדר, הימים עוברים בסדר.
את חרמנית ילדה? הוא שואל ואני בוהה במסך, מרימה את הראש ומסתכלת על השמיים דרך המרפסת וחושבת על זה ברצינות. בסדר. לא טירוף. לא נרטבת מכל מילה כמו קודם.
אולי התקלקלתי. כמו איזה מכשיר חשמלי עייף. אולי נשבר משהו וצריך להדביק. שלוש שניות כזה.
בשורה התחתונה נראה לי,
משעמם לי. משעמם לי כמו ילדה.
וכשמשעמם לי אני מחפשת אקשן.
לא תמיד במקומות הנכונים.
כי כשהבוס המניאק של האקס אומר לו -
"I will fuck your girl and send you a picture."
והשדון שלי פותח עיניים, אני יודעת שאני צריכה להיזהר. קארמה זה חשוב.
Be prepared.
🙃
