כבר לא כל כך מדברת שליטה, יותר מדברת אהבה.
בתקופה האחרונה אני מרגישה את זה. מלא דברים בראש אבל אני לא יוצאת מאיזון, הולכת על חבל דק בין שני בניינים ומצליחה למצוא את עצמי עושה את זה בשקט. רעש וצלצולים תמיד הרגישו לי מלאכותיים. אנשים שמדברים יותר מהגובה שלהם תמיד דחו אותי קצת. והפוזה... הפוזה זה טרן אוף אמיתי.
אז גם תנועה קטנה ואיטית היא תנועה כלשהי, אני צריכה להזכיר לעצמי. יש לי תחושה שדווקא זו תביא לתוצאות טובות יותר.
אני מרגישה את זה בבטן, משהו מתהפך שם. התרגשות מהולה בפחד מהולים במשהו חדש, טירוף. משהו עומד לקרות, לאט ובזהירות. אולי הלוס אנג'לס-ניו יורק-הודו שפתוח לי במחשב כבר שבוע. תוהה לעצמי אם אחת מהאופציות תגרום לקפוץ לזרועותיו של האקס בלי שאשים לב בכלל, זה לא פייר שקליפורניה שייכת לו עכשיו. אולי המקום עבודה שמיציתי. אולי האנשים שהיו שם וכבר לא וזה פתאום דווקא בסדר לי, כשאתה שקט אתה מוצא את עצמך לעיתים לבד. עד שצפים האנשים שרוצים להיות שם.
כמו החבר עם האאודי שצועק עליי בטלפון שהוא אוהב אותי ורוצה אותי בחיים שלו, "אני אוהב אותך ואני דואג לך", אני יודעת, אני יודעת. אני קצת בוכה כי זה תמיד נעים ומרגש לדעת שמישהו דואג לך ככה.
אז מצאתי את עצמי איתו עם אשתו לעתיד (שזה תכלס כואב לראות. נחרץ גורלו והוא לא נראה מרוצה) בפאב עם נוכחים נוספים, ויש הרצאה שלמה באאודי המשודרגת לפני שהגענו תוך כדי שהוא מעיף אותנו על 180 בכביש החוף (בערך היחיד שאני לא מאבדת את זה כשהוא נוהג): בלי מתח מיני, בלי לפלוט שטויות, היא לא מסכימה לי להיות איתך לבד. אני מסתכלת עליו וזה קצת מעציב אותי, למרות שאני ביקשתי את זה, אני לא הסייד ביטצ' שלך, צעקתי עליו. אז הוא יושב לידה ומסתכל לי בעיניים ואני יודעת מה הוא רוצה וזה מספיק לי. לא כל ריגוש צריך לממש.
אני צריכה הרפתקה, אין ספק. אני רוצה הרפתקה, יותר נכון. RUSH כזה בורידים שאפשר לחלוק עם מישהו שיעיף לי את הפוני. אוסטין הוא הרפתקאה, אסורה אמנם. יפתח גם, רחוק אמנם. אדיר גם, תפוס אמנם וזה לא מתאים לקארמה שלי. כל אלה עוברים לי ליד הראש, חולפים. לא שווים את המאמץ. בוא, תהיה שווה את המאמץ. משהו טוב כזה, פיין כזה.
ואם עדיין לא, אז לא. איימ פאקינג סינגל. אין לי דרמות. כל האופציות פתוחות.