?????

יש ימים שבהם החרדה שלי מרקיעה שחקים. רובה לא מופנית כלפי עצמי אלא כלפיי המשפחה שלי. זה לא שסבלתי מחרדה כל חיי, למדתי אותה על בשרי רק בשנתיים האחרונות ואני בכלל תוהה אם היא בתוכי או שגרמו לי לחשוב ככה. כמות הפעמים שאמרתי איי פיל דה אנקזייטי בשלוש שנים האחרונות גדולה למדי. אבל זו מילה ענקית שאולי אני בכלל לא צריכה לנכס לעצמי.

מחשבות רעות מצליחות להזדחל ולשלוט לי בראש ולגרום לי לכאב בטן עמום כזה מעורב עם בחילה. כל פרידה מפחידה אותי, כל לילה מביא איתו מחשבות והגוש הזה בגרון גדל וגדל. 

רוב הזמן היא לא שם, תודה לאל. 90 אחוז מהזמן אני בטוב, מצליחה להבחין בין מחשבות מיותרות שמבזבזות לי אנרגיה חיונית וממוססת אותן לאויר עם קרני השמש. נפלאות הגילוי העצמי, אני עטופה בקסם. אולי זה לפני מחזור, אולי אלה עליות וירידות, זה לא באמת משנה. 

לא יודעת למה כאן, כי האמת היא שאני לא רוצה לשפוך את הקרביים שלי כאן יותר, בכל זאת החלטתי לתת להן מקום, למחשבות האלה. אתן שם, אני פה. וזה בסדר. אין לכן חשיבות, אתן לא נחוצות. לא אמיתיות. פיקציה. אז חבל. 

❤