אין, אין לי אויר. אני לא יודעת אם זה השיעול המזדיין הזה מהסיגריה וחצי שאני מעשנת ביום או שזו פשוט העובדה שאני כבר שלושה שבועות משייטת על אדי דלק.
ויואו, כמה בא לי לכתוב. כמה יש לי לכתוב. מכאן ועד ירושלים, יכולה למלא את הדף הזה במיליון מילים לפחות כשלכל משפט תהיה משמעות עמוקה, רצינית ומכובדת. יואו כמה. אבל אין, לא יוצא. יוצא לי רק בראש. יוצא בעיקר במקלחת, אוכלת לעצמי את המוח במקלחת. מלא תובנות ומחשבות וקשקושים ואם אני מסטולה אז בכלל. מקלחת מסטולה זה לגעת לרגע בגן עדן.
ויואו, אני בכלל לא מבואסת, אז למה הפרצוף תחת? כל היום חיוכים בעבודה, רק הפרצוף הזורח של הבוס שלי כשהוא רואה אותי מספיק לי כדי להבין שאני בסדר. אז מה הסיפור? האומללות הזאת. יש לך כיוון. בעיטה בתחת, תוציאי כבר את התוכנית מהכיס ותתחילי.
אין סיפור. הפרצוף של רוני היה תקוע לי בין הרגליים לפני שבועיים בערב חמישי וזהו. זה הסיפור הכי מלהיב בערך בחיי. או אולי הבחור מהעבודה שבוהה בי בכל הזדמנות ומפשיט אותי בלי בושה רק עם העיניים ממרחק של חצי מטר. המזדיין הזה בטוח בכלוב. אחרת לא ברור לי איך הוא מעיר את החיה המתה שמשפילה את המבט אחרי שנייה וחצי ובכלח לא מסוגלת להסתכל עליו. עוד רגע שמה לו ראש על הברכיים. וואטדהפאק.
מקללת את האקס. חותכת אנשים מהחיים כמו חיה. מתמסטלת כאילו אני בקליפורניה בלי להתבלבל. מתגעגעת אל האקס. רוצה לשבור את הכלים. נושמת ושטה בתוך זה. משחקת באש כי משעמם לי. מחזיקה את עצמי רגע לפני הרס עצמי כמו פאקינג גיבורה. זה מה שאני. גיבורה. לא חושבת מהזין שאין לי. אז מה אם יש לי בחזה מיליון רגשות שאני לא מבינה ברצף לא אחיד או הגיוני. שיזדיינו. אני כאן. הפוסט הזה גם. לא ברור. יואו. לא עורכת. פרסמי.