כשהשמש זרחה מעל האחוזה רחבת הידיים, איזבלה, גבירת הבית, זזה מתרדמתה. היא מתחה את זרועותיה הדקות מעל לראשה ופלטה אנחה מרוצה, מתענגת על רכות המזרון ועל קרירות הסדינים שלה. איזבלה תמיד הייתה אישה של מותרות ופינוק, והיא ציפתה לא פחות מהאנשים ששירתו אותה. כשהיא עשתה את דרכה לשירותים כדי להתחיל את יומה, היא עברה ליד הדלת הפתוחה של חדרו של העבד שלה.העבד, ששמו היה ג'ון, כרע ברך על הרצפה כשראשו כפוף בדממה כנועה. איזבלה עצרה לרגע כדי להעריץ את גופו החזק והחטוב ואת האופן שבו שריריו מתפתלים מתחת לעורו החלק. היא פלטה זמזום נמוך ומרוצה לפני שהמשיכה בדרכה. איזבלה לקחה את הזמן שלה בהכנות, ונהנתה מהטקסים המפנקים שציפתה להם כאישה בעלת עושר ומעמד. לרשותה עמדו כמה עבדים, שכולם הוכשרו לתת מענה לכל צורכה ורצונה. כשהיא סוף סוף מרוצה מהופעתה, איזבלה ירדה לחדר האוכל, שם הוכנה לה ארוחת בוקר מפנקת. ג'ון כבר היה שם, חיכה לשרת אותה כשהתיישבה בראש השולחן. "בוקר טוב, גבירתי," אמר ג'ון, קולו מכוסה כבוד ויראת כבוד. "בוקר טוב, ג'ון," ענתה איזבלה וחייכה אליו חיוך קטן. "תביא לי את הקפה שלי ואת עיתון הבוקר, בבקשה." ג'ון הרכין את ראשו ומיהר למלא את בקשתה, וחזר כעבור כמה רגעים עם כוס קפה ועיתון היום. איזבלה לגמה מהקפה שלה וסרקה את הכותרות כשהיא נהנתה מארוחת הבוקר שלה, מדי פעם מוציאה פקודות או בקשות לג'ון כשהוא עומד בשקט לצדה. לאחר ארוחת הבוקר, פרשה איזבלה לחדר העבודה שלה כדי לטפל בענייניה היומיומיים. היה לה לוח זמנים עמוס לפניה, עם פגישות ופגישות שיעסיקו אותה במשך רוב שעות היום. ג'ון הלך אחריה, מוכן לסייע בכל המשימות שהיא צריכה שיעשה. איזבלה עבדה מספר שעות, והשתהתה רק להפסקות קצרות כדי למתוח את רגליה או לרענן את הקפה. ככל שהיום חלף, היא התמקדה יותר ויותר בעבודתה, מוחה החד התמקד במשימות שעל הפרק.
בשלב מסוים, ג'ון הפיל בטעות ערימה של ניירות שאיזבלה עבדה עליה. מזגה של איזבלה התלקח והיא קמה, עיניה בוערות מכעס."איך אתה מעז להיות כל כך רשלני!" היא צעקה, קולה מהדהד בחדר. "אינך אלא עבד חסר תועלת, ותיענש על חוסר יכולתך!" ג'ון הרכין את ראשו, כתפיו רועדות מחד ובושה. איזבלה ניגשה אליו, צעדיה מדודים ומדויקים. היא הושיטה את ידה ותפסה אותו בצווארון, משכה אותו קרוב יותר עד שפניהם היו במרחק סנטימטרים בלבד. "אתה תקבל מכות על זה," היא אמרה, וקולה נוטף זדון. "ואם אי פעם תעשה שוב טעות מטופשת כזו, אני אכפיל את העונש. אתה מבין אותי, שפחה?" "כן, גברתי," ענה ג'ון, קולו בקושי מעל לחישה. איזבלה שחררה אותו ועברה אל פינת החדר, שם היה מונח מקל עץ לאירועים כאלה. היא הרימה אותו והסתובבה לאחור לג'ון, ברק מרושע בעיניה. "תתכופף ותפוס את הקרסוליים," היא פקדה, קולה קר וקשה. ג'ון ציית, גופו רעד כשהוא נכנס לתפקיד. איזבלה התקרבה אליו, היא לקחה את המקל ואחזה אותו בחוזקה בידה. היא הרימה אותו גבוה, מכוונת אל ישבנו החשוף של ג'ון. בזעקה עזה, היא הורידה את המקל בכל כוחה, קול הפגיעה מהדהד בחדר. ג'ון פלט צעקה כואבת, גופו מתפתל בייסורים. איזבלה המשיכה להכות את ג'ון, חבטותיה מהירות ולא סלחניות. זעקות הכאב של ג'ון מילאו את האוויר, אבל איזבלה לא שמה לב להן. היא הייתה אכולה על ידי תשוקה עזה לעונש, הכעס שלה מליץ את מעשיה. לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, איזבלה עצרה, זרועה כואבת מהמאמץ. ג'ון שכב על הרצפה, גופו מתפתל מכאב ועורו צח ואדום מהמכות. איזבלה השפילה את מבטה לעברו, הבעת פניה היתה של סיפוק קר. "אתה יכול ללכת עכשיו," היא אמרה, קולה נוטף בוז. "ותזכור, אם אי פעם תאכזב אותי שוב, העונש יהיה חמור עוד יותר." ג'ון הנהן, גופו חבוט מכדי לדבר. הוא נאבק על רגליו ומעד החוצה מהחדר, מוחו קהה מכאב ופחד. איזבלה התבוננה בו הולך, חיוך מרוצה על שפתיה. היא תמיד נהנתה מהכוח שנלווה להיות גבירה, מהיכולת לשלוט ולשלוט במי ששירתו אותה. וכשהיא ישבה ליד שולחנה, מוקפת בעושרה וזכותה, ידעה שתמיד תחזיק את ידה על העליונה. אבל ככל שחלפו הימים וג'ון התאושש מעונשו, איזבלה החלה להרגיש תחושת אי-נחת מוזרה. היא ניסתה לדחוק את זה הצידה, והתמקדה בעבודתה ובחובותיה החברתיות, אך התחושה נמשכה. ערב אחד, כשהתכוננה לשינה, פנו מחשבותיה של איזבלה אל ג'ון. היא זכרה את האופן שבו הביט בה, עיניו מלאות כאב ופחד, והיא הרגישה כאב אשמה בחזה. איזבלה תמיד ידעה שלהיות גבירה פירושו להשתמש בכוחה כדי לשלוט באחרים ולשלוט בהם, אבל כשהיא שכבה במיטה, היא לא יכלה להשתחרר מהתחושה שאולי, רק אולי, היא הלכה רחוק מדי. היא זרקה והסתובבה, לא הצליחה להירדם, מוחה דוהר ממחשבות על ג'ון ועל הדרך שבה התייחסה אליו. לבסוף, אחרי מה שנראה כמו שעות, איזבלה התיישבה, החליטה. היא קמה מהמיטה והתלבשה במהירות, תנועותיה נחרצות. היא עשתה אותה בדרך לחדרו של ג'ון, הלב שלה פועם בחזה. ג'ון היה ער כשנכנסה, עיניו פעורות בהפתעה כשראה אותה עומדת בפתח. "גברת, הכל בסדר?" הוא שאל, קולו מכוסה דאגה. איזבלה היססה לרגע, לא בטוחה איך להתחיל. "ג'ון, אני רוצה להתנצל על הדרך שבה התייחסתי אליך," היא אמרה לבסוף, קולה רועד מרוב רגש. "לא הייתי צריך להעניש אותך בחומרה רבה, ואני מצטער מאוד על הכאב שגרמתי לך." ג'ון הביט בה, הבעתו הייתה מזועזעת. הוא מעולם לא ציפה לזה מאיזבלה, והוא לא היה בטוח איך להגיב. "גברת, את לא צריכה להתנצל," הוא אמר, קולו רך ועדין. "אני כאן כדי לשרת אותך, וחובתי לקבל כל עונש שתמצא לנכון לתת לי." ליבה של איזבלה כאב למילותיו. היא תמיד ידעה שג'ון הוא משרת נאמן וצייתן, אבל היא מעולם לא הבינה עד כמה הוא מוכן לסבול בשבילה. "לא, ג'ון, אני לא יכולה להרשות לך לחשוב ככה," היא אמרה בקולה תקיף. "אולי אני המאהבת שלך, אבל אני גם אנושית, ואני עושה טעויות בדיוק כמו כל אחד אחר. ואני מבטיח לך, לעולם לא אעניש אותך שוב בחומרה כזו." ג'ון הביט בה, עיניו בורקות מדמעות. "תודה, גבירתי," הוא אמר, קולו נחנק מרגשות. "תמיד אהיה אסיר תודה על טוב הלב שלך." איזבלה חייכה, תחושה של שמחה היתה על פניה.