ככל שאני לומד להכיר את עצמי, אני מבין שמשיכה לbdsm לא צצה פתאום.
היא נולדה הרבה קודם.
בילדות שלי היה חוסר גדול בצומת לב לא תמיד הרגשתי שרואים אותי באמת.
הרגשתי שקולי לא תמיד נשמע, שהנוכחות שלי לא תמיד נספרת.
וכשאתה גדל עם ריק כזה, אתה מחפש דרכים להרגיש שמישהו באמת מתייחס אליך.
,הbdsm מבחינתי, לא התחיל ממקום של כאב.
הוא התחיל ממקום של להרגיש נוכח.
להרגיש שיש מישהי שבאמת מתייחסת אליי, שמכוונת אליי אנרגיה, תשומת לב, גבולות, חוקים הכול דברים שלא היו לי בילדות.
והדבר שהשפיע עליי הכי הרבה היה דווקא האפטראקר.
לא הרגעים המאתגרים, אלא מה שקורה אחריהם:
רכות, הקשבה, חיבור, תחושת ביטחון.
שם אתה מרגיש פתאום שאתה חשוב למישהי.
שמישהו רואה אותך.
שאתה לא שקוף.
עם הזמן הבנתי שהמשיכה הזו היא לא סטייה, לא חולשה ולא משהו שצריך להתבייש בו.
זו פשוט דרך עמוקה שלי לחוות קשר, קרבה ותשומת לב מה שלא תמיד קיבלתי בילדות.
זה מסע של הכרה עצמית
, ולפעמים גם של ריפוי.
אשמח לשמוע גם את החוויות שלכם או מחשבות על גבולות והקשבה🙏