יש נשלטים שמחפשים ליטוף. אני לא אחד מהם.
הדינמיקה שמדברת אליי היא לא דינמיקה נוחה אלא כזו שמגרדת בשכבות העמוקות, מורידה את המסכות ומעמידה אותי מול עצמי.
לא מתוך דרמה, אלא מתוך משמעת. לא מתוך צורך להכאיב, אלא מתוך צורך לדייק.
במרחב נכון שולטת קשוחה לא שוברת אותי, היא מחדדת אותי.
והדבר המפתיע הוא שדווקא שם, תחת קשיחות, נולד אצלי השקט הפנימי.
יש כאב שאני לא מפחד ממנו.
לא הכאב של הגוף זה פשוט מדי.
אני מדבר על הכאב שמגיע מבפנים, זה שיושב על קו דק בין חשיפה לציות, בין פגיעות לביטחון.
הכאב הרגשי.
אני לא מזוכיסט כי אני מחפש להיענש.
אני מזוכיסט כי אני מחפש להרגיש נכון.
יש משהו כמעט טהור ברגע שבו מישהי עוברת דרכי, רואה את השבריריות שלי, ובמקום לרכך היא מחזקת אותו.
לא מתוך אכזריות, אלא מתוך דיוק.
מתוך העומק שבו היא מבינה מה גורם לי להיפתח, ומה גורם לי ליפול.
הכאב הרגשי הוא לא פגיעה.
הוא תנועה.
הוא הדרך שבה משהו בתוכי סוף סוף מתיישר
המקום שבו אני מפסיק להעמיד פנים שהכול בשליטה, ונותן למישהי אחרת לגעת בחלקים שאני בדרך כלל מסתיר אפילו מעצמי.
אני מגלה שוב ושוב שהרגעים הכי חזקים קורים לא כשסימנו לי גבול
אלא כשנגעו בי בדיוק במקום שבו הגבול הפנימי שלי כבר רעד.
שם אני מרגיש חי.
שם אני מרגיש נוכח.
שם אני מרגיש שאני לא רק “נשלט”
אני אדם שנע בתוך חוויה רגשית שמאפשרת לי להיות אמיתי יותר מכל דבר אחר.
בסוף, זה לא על הכאב עצמו.
זה על האמת שמתעוררת בתוכי בזכותו.