הבלוג של Daave

יש שירים שלא מנסים להרשים.
הם פשוט אומרים אמת.
Used To Be Young של מיילי סיירוס הוא כזה בשבילי.
זה לא שיר של מרד, ולא של הוכחה.
זה שיר של מישהי שכבר עברה דרך,
שמכירה את עצמה,
ושלא מרגישה צורך להסביר או להצדיק את מי שהיא היום.
כשמיילי שרה
“I know I used to be crazy”
זה לא נאמר ממקום של חרטה.
זה נאמר ממקום של קבלה.
כן, הייתי שם. כן, חוויתי. וזה חלק ממני.
בעיניי, כאן בדיוק יושבת שליטה נשית אמיתית.
לא שליטה שמבקשת כוח,
אלא שליטה שמגיעה מבשלות.
מאישה שלא צריכה אישור,
ולא מחפשת שמישהו יכוון אותה.
יש משהו מאוד חזק באישה שלא מנסה לתקן את העבר שלה,
ולא מבקשת שיבינו אותה בדיעבד.
היא פשוט עומדת במקום שלה,
ויודעת שמי שמתאים יישאר.
כאן המקום שלי ברור.
אני נשלט.
לא כי אני חלש, אלא כי זה המקום שבו אני הכי מדויק.
אני נרגע כשיש הובלה נשית ברורה.
מתחדד כשיש גבולות.
נפתח כשאני יודע שיש מישהי שמחזיקה את הקצב,
ורואה אותי בלי צורך שאוכיח כלום.
אני לא מחפש מאבקי שליטה,
ולא משחקי אגו.
היכולת להקשיב, לציית, ולהיות מובל
היא לא ויתור עבורי, היא בחירה.
והבחירה הזו דורשת ביטחון.
“You tell me time has done changed me”
כן, הזמן משנה.
והשינוי הזה הוא לא חולשה.
הוא היכולת לדעת מי אני,
ואיפה נכון לי להיות.
בשבילי, הובלה נשית כזו מאפשרת לי להרפות באמת.
לא להתנגד.
לא לנהל.
פשוט להיות נוכח בתוך סדר שמישהו אחר מחזיק.
Used To Be Young מזכיר לי ששליטה אמיתית לא נוצרת מרצון לשלוט,
אלא מהשלמה מלאה עם מי שאת.
וכשזה קורה
הדינמיקה מתיישרת מעצמה.
מי שמתחברת לשיר הזה,
לבשלות,
לשקט,
ולידיעה שאין צורך להסביר
כנראה מבינה גם איזה סוג של נשלט עומד מולה.

יש שירים שלא צריכים הרבה פרשנות.
מספיק להקשיב להם ברגע הנכון כדי להבין בדיוק על מה הם מדברים.
Midnight Sky של מיילי סיירוס הוא שיר כזה בשבילי.
זה לא שיר של כעס, ולא של מרד רועש.
זה שיר של אישה שיודעת מי היא.
שיודעת לאן היא הולכת.
ולא מחכה שמישהו יאשר לה את זה.
השורה
“I was born to run, I don’t belong to anyone”
לא נשמעת לי כהתרסה.
היא נשמעת כמו הצבת עובדה.
כמו מישהי שאומרת לעצמה ולעולם:
אני חופשייה, אני מובילה את החיים שלי, ומי שיהיה כאן יהיה כי הוא מתאים לקצב שלי.
בעיניי, זה אחד הביטויים הכי מדויקים של שליטה נשית.
לא שליטה דרך דרישות או פקודות,
אלא שליטה דרך בהירות.
דרך ידיעה פנימית שלא צריכה הסברים.
גם
“I don’t need to be loved by you”
לא נשמע קר או מתנשא.
זה נשמע פשוט אמיתי.
היא לא תלויה באף אחד כדי להרגיש שלמה.
והמקום הזה דווקא הוא יוצר משיכה.
כגבר, וכמי שמזהה את עצמו כנשלט, השיר הזה מדבר אליי חזק.
יש משהו מרגיע בידיעה שמולי עומדת אישה שלא מתבלבלת.
שיודעת להציב גבולות.
שיודעת להוביל את הדרך שלה בלי להתנצל.
בשבילי, שליטה נשית היא לא משחקי כוח.
היא לא מאבק.
היא מצב שבו אני יכול להרפות.
לדעת שיש כיוון.
שיש קצב.
שיש מי שמובילה מתוך ביטחון ולא מתוך צורך.
Midnight Sky מזכיר לי למה אני נמשך לדינמיקה הזו.
למה אני מרגיש נוח במקום שבו אני לא צריך להחזיק את ההגה.
למה היכולת להקשיב, להיות מובל, ולתת מקום מרגישה לי חזקה ולא חלשה.
זה שיר על חופש, אבל גם על סדר.
על עצמאות, אבל גם על בחירה מודעת מי נכנס לחיים שלך ומי לא.
ומי שמבין את זה מבין גם את הדינמיקה שנוצרת סביב אישה כזו.
מי שמתחברת לשיר הזה,
לשקט שבו,
לביטחון שהוא משדר
כנראה מדברת את אותה שפה.

יש שירים שלא צריכים להרים קול כדי להעביר מסר.

Flowers של מיילי סיירוס הוא בדיוק כזה.

שיר שנשמע על פניו כמו הצהרה של עצמאות, אבל מתחת לפני השטח יש בו משהו עמוק הרבה יותר הבנה שקטה של כוח נשי, כזה שלא מחפש אישור ולא זקוק לתגובה.

השורה

“I can buy myself flowers”

לא מדברת רק על עצמאות חומרית. היא מדברת על יכולת. על זה שהיא לא מחכה שמישהו ימלא לה צורך. היא שלמה גם בלי. וברגע הזה מאזן הכוחות משתנה.

זה לא שיר של נקמה, ולא של כעס.

זה שיר של סדר פנימי.

של אישה שיודעת מה מגיע לה, ולא צריכה להסביר למה.

גם

“I can love me better than you can”

לא נשמעת כהתרסה.

היא נשמעת כהצבת עובדה.

וכשיש עובדה כזו בחדר מי שמולה מרגיש את זה מיד.

בעיניי, זו שליטה נשית במובן הכי מדויק שלה:

לא דרישה, לא מאבק, אלא נוכחות.

היא לא מבקשת שיבחרו בה היא כבר בחרה בעצמה.

ומי שרוצה להיות חלק מהעולם שלה, צריך להתאים את עצמו לקצב שלה.

כגבר, וכמי שמזהה את עצמו כנשלט, השיר הזה מדבר אליי מאוד.

יש משהו מרגיע בידיעה שיש הובלה.

שיש מישהי שיודעת לעמוד יציב, להציב גבולות, ולהוביל בלי להרים קול.

בשבילי, היכולת להרפות ולהיות מובל על ידי אישה שמכירה בערך של עצמה היא עוצמה.

Flowers לא מבקש תשומת לב.

הוא פשוט עומד שם.

וכמו שליטה נשית טובה מי שמבין, מבין.

ומי שמרגישה חיבור לשיר הזה, למילים ולשקט שביניהן 

כנראה מדברת את אותה שפה.

ובקריצה אישית לסיום:

מי שמעוניינת לשמוע ביצוע שלי לשיר, מוזמנת לפנות אליי בפרטי.

לפעמים קול אחד מספיק כדי ל

הבין אם הדינמיקה מדויקת.

הוא אחד השירים האלה משנות ה־90 שנשמעים במבט ראשון כמו שיר פרידה. אבל בעיניי, זה לא שיר על חולשה. זה שיר על רגע של בהירות. רגע שבו האשליה נקרעת, והאמת גם אם כואבת עומדת במרכז.

השורה

“I’m all out of faith, this is how I feel”

לא נשמעת לי כמו ויתור. היא נשמעת כמו הצהרה שקטה. אין כאן דרמה, אין האשמות. יש ידיעה. וברגע שיש ידיעה הכוח עובר אליה.

יש משהו מאוד נשי באופן שבו השיר הזה מחזיק שליטה.

לא שליטה של רעש, לא כוחנות, אלא שליטה דרך מודעות. דרך היכולת לראות את המציאות כמו שהיא, ולהפסיק לייפות אותה בשביל מישהו אחר.

“Illusion never changed into something real”

זו לא תלונה. זו הבנה. והבנה כזו היא אחד הביטויים החזקים ביותר של הובלה נשית לדעת מתי משהו לא אמיתי יותר, ולבחור לא להמשיך לשחק.

גם

“You’re a little late, I’m already torn”

לא מבקשת שיבינו אותה. היא כבר עברה את התהליך. היא כבר במקום אחר. ומי שמגיע מאוחר צריך להבין שהדינמיקה השתנתה.

עבורי, זה רגע שבו נוצר סדר חדש.

וברגע כזה, אני יודע בדיוק איפה אני עומד.

אני נשלט.

לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה מודעת.

אני נרגע כשיש מסגרת.

מתחדד כשיש גבולות.

נפתח כשיש הובלה נשית ברורה, שקטה ובטוחה בעצמה.

אני לא מחפש להיאבק על שליטה, ולא צריך להוכיח שום דבר.

היכולת להרפות, להקשיב, ולתת מקום זו העוצמה שלי.

וכשיש מולי אישה שיודעת להוביל ממקום טבעי, מדויק ולא מתאמץ הכול מסתדר.

Torn הוא פסקול של הרגע הזה:

הרגע שבו האמת יוצאת, והכוח עובר לידיים שיודעות להחזיק אותו.

ומי שמרגישה חיבור למילים האלה כנראה מבינה בדיוק על מה אני מדבר.

ובקריצה אישית לסיום:

מי שמעוניינת לשמוע ביצוע שלי ל־Torn, אולי תשמע בקול את אותה נכונות להרפות ולהיות מובל.

מוזמנת לפנות אליי בפרטי.

לפעמים שיר אחד מספיק כדי להבין אם השפה משותפת.

יש שירים שמלווים אותי לא רק בגלל הקצב או המלודיה, אלא בגלל התחושה שהם מצליחים לתפוס משהו עמוק בפנים מצב שמילים רגילות לא תמיד מצליחות לתאר. Supreme של Robbie Williams הוא כזה.
כשאני שומע את הפזמון:
“Cause you are supreme, supreme”
אני לא שומע רק אהבה רומנטית. אני שומע הכרה הכרה בכוח שקט, נוכחות שאינה זקוקה להוכחות, סדר שמגיע ממי שיודעת להוביל. יש משהו בנוכחות שלה שמסדר את הדינמיקה סביב, ובו זמנית מאפשר לי להיות מדויק עם עצמי, לבחור את מקומי בלי מאבק מיותר.
השורה:
“Oh what are you really looking for?”
.לא נשמעת כאן כשאלה שמטילה ספק או מבקרת. היא פשוט מזכירה לי לעצור ולהסתכל פנימה להבין מה אני באמת מחפש. לא עוד קשר שטחי או רגעי, אלא משהו שממלא אותי מבפנים, קשר שבו שני הצדדים יודעים מי הם ומה הם נותנים אחד לשני. מישהו שיודע מי הוא, ומי שמולו גם מבינה את עצמה, יודעת מה היא נותנת וכיצד נוכחותה משנה הכל.
החיבור בין המילים “Hold out your hand, I’ll be there” לבין התמונה הזו מראה על סוג של כוח שלא צריך להכריז על עצמו. זה לא שליטה רועשת זו שליטה שנעשית מתוך יציבות פנימית. היא מאפשרת לצד השני לגלות את כוחו דרך הבחירה להיות שם, להיות נכון, להיות ממוקד. זו דינמיקה של תנועה פנימית שמתחברת בצורה טבעית למי שיודעת להחזיק מקום.
מה שמייחד את השיר הזה הוא שאי אפשר להפריד בין ההכרה בכוח לבין הבחירה האישית שלי. הכוח שלה לא דוחק אותי, אלא מזמין אותי למקם את עצמי בצורה שמכבדת את שנינו. זו תחושה נדירה למצוא את מי שמסוגלת להחזיק מרחב כל כך יציב, ועדיין להשאיר מקום לדינמיקה שלנו, לחיבור, למשיכה.
כל החזרה על “you are supreme” לא נשמעת לי משעממת או חוזרת על עצמה היא מחדדת את ההבנה, היא מדגישה את הערך שלה, את נוכחותה, את השליטה השקטה שמובילה את הכל. זה לא עניין של מי שולט או מי נשלט; זה עניין של הכרה במרחב הנכון, בסדר הנכון, ובדיוק שבו הדברים קורים.
אני מתחבר לשיר הזה כי הוא מזכיר לי את המקומות שבהם אני רוצה להיות במערכות יחסים שבהן יש תנועה מדויקת, סדר רגשי, הבנה עמוקה, ושולטת שיודעת מה היא רוצה ומה היא נותנת. לא מתוך דרמה או דרישה, אלא מתוך נוכחות.
מי שמזהה את הקריאה הזו, בדרך כלל מזהה גם את מי שכתב אותה.
ומי שמרגישה חיבור למשהו כזה, וסקרנית לשמוע איך אני מביא את השיר לחיים מוזמנת לשלוח לי הודעה בפרטי ולשמוע את הביצוע שלי.

יש שירים שלא צריך לנתח יותר מדי.

הם פשוט יושבים במקום הנכון.

She’s the One תמיד היה כזה בשבילי.

לא שיר דרמטי, לא מתאמץ, לא מנסה להרשים.

שיר שיודע בדיוק מי הוא ומי מולה.

מה שתמיד תפס אותי בו זה לא הרומנטיקה.

אלא העמדה.

הבחירה של גבר לעמוד רגע בצד, ולהכיר בזה שיש אישה אחת

שלא צריך להסביר למה היא המרכז.

למה היא זו שמחזיקה את הסיפור.

הוא לא שר על כיבוש.

לא על זכייה.

הוא לא מנסה להוביל את העלילה.

הוא פשוט מצביע ואומר

היא.

ויש בזה משהו מאוד חזק.

מאוד לא מובן מאליו.

בעולם שבו מצפים מגברים לנהל, לכוון, לדעת,

השיר הזה בוחר אחרת.

הוא מדבר על נאמנות שקטה.

על הידיעה הברורה שמישהי אחת יודעת להוביל את המרחב

גם בלי להרים קול,

גם בלי להציב תנאים.

שליטה נשית, כמו שאני חווה אותה כאן,

לא קשורה לפקודות או להצהרות.

היא קשורה לזה שהגבר מפסיק לחפש את עצמו כל הזמן

ומוכן להתיישר לפי אמת פנימית שנמצאת מחוץ לו.

היא “the one”

לא כי היא דורשת את זה,

אלא כי אין צורך לשאול.

והגבר?

הוא לא נעלם בתוך זה.

הוא דווקא מתייצב.

כי יש משהו מאוד מייצב בלדעת שמולך עומדת אישה

שלא צריכה אישור כדי להחזיק את ההובלה.

זה לא FLR מוצהר.

זו לא מערכת חוקים.

זה הרבה יותר עדין מזה.

זו נטייה.

FLT למי שמכירה את התחושה.

שיר שמזכיר ששליטה אמיתית לא נלקחת

היא מזוהה.

ושגבר שמסכים לזה

לא מוותר על עצמו,

אלא מפסיק להיאבק.

אולי בגלל זה השיר הזה מחזיק כל כך הרבה שנים.

כי הוא לא צועק אמת.

הוא פשוט עומד בה.

ובאופן טבעי, בשלב מסוים הרגשתי צורך גם לבצע אותו בעצמי.

לא כדי לעשות קאבר,

אלא כדי לבדוק איך הוא נשמע

כששרים אותו מהמקום הזה.

מי שמסקרנת ורוצה לשמוע את הביצוע שלי ל-She’s the One,

מוזמנת לשלוח הודעה בפרטי.

ומי שמבינה

כבר יודעת למה.

יש ימים שאני שם מוזיקה ברקע
ולא באמת מקשיב למילים.
רק נותן להן להיות שם.
היום זה היה Feel של רובי וויליאמס.
לא כי חיפשתי משהו מסוים.
פשוט נשאר פתוח.
יש משהו בשיר הזה שתמיד מחזיר אותי לאותו מקום
הרגע שבו מפסיקים לנסות לנהל את הסיפור
ומסכימים להיות בתוכו.
אני חושב הרבה על שליטה,
אבל לא מהסוג הרעשני.
יותר על שליטה שנולדת מהשקט.
מהידיעה.
מהעובדה שמישהי לא צריכה להסביר למה היא מובילה
זה פשוט מורגש.
והגבר?
הוא לא נעלם.
הוא פשוט מפסיק להתנגד.
מגלה שיש בזה דווקא חופש.
מרחב לנשום.
להרגיש בלי להחזיק חזק מדי.
אולי בגלל זה השיר הזה הולך איתי שנים.
לא בגלל הרומנטיקה,
אלא בגלל הכנות.
הוויתור על מאבקי אגו קטנים,
והבחירה להישאר אמיתי בתוך הסיטואציה.
יש דברים שלא צריך לקרוא להם בשם.
מי שמבינה תזהה.
ומי שלא גם זה בסדר.
דרך אגב, הקלטתי לאחרונה ביצוע אישי שלי ל-Feel.
בלי הפקה גדולה, בלי הצגות פשוט כמו שאני מרגיש אותו.
מי שמסקרנת ורוצה לשמוע,
מוזמנת לשלוח הודעה בפרטי 🎧

כשאני שומע את השיר “Father Figure” של ג'ורג' מייקל, משהו בתשוקה, בהקשר של הקרבה והמסירות, מדבר אלי בצורה שמזכירה את מה שקורה בדינמיקה של FLR. השיר מתאר מישהו שמוכן לתת הכל, למסור את עצמו, אבל יש בו גם חיפוש אחר גבול ברור, מובילות, ושליטה נשית שמכוונת ומחזיקה את המרחב.

מה שמיוחד כאן הוא שהמסר לא רק על רצון או אהבה אלא על תחושת ביטחון שמגיעה כשיש מישהו שמוביל, ומישהו שמוכן להקשיב, למסור ולהישמע. התחושה הזו, בעיני, היא לב העניין ב-FLR לא צד אחד שמקבל או נותן אלא אינטראקציה שמעצימה את שניהם, במקום שמכבד תפקידים, גבולות וצרכים.

לשולטות שמכירות את הדינמיקה הזו איך אתן חוות את הרגעים שבהם השליטה הזו הופכת למלאה חיים ומעצימה? מה מנחה אתכן להרגיש שהנשלט באמת מקבל השראה מהמסגרת שאתן מציבות? ואיך אתן מזהות שהאיזון נשמר ולא הופך לעומס רגשי?

זה מעניין אותי מאוד לשמוע מחשבות אמיתיות, חוויות, או פרספקטיבה אחרת על איך המוזיקה והרגש שלה מתחברים לחוויות של FLR בחיים האמיתיים.

יש שירים שמלווים אותי שנים, לא בגלל
הזיכרונות שהם מעלים, אלא בגלל הדיוק שבו הם נוגעים במבנה פנימי.
You’re a Woman של Bad Boys Blue הוא אחד מהם.
על פניו זה שיר פשוט. כמעט תמים. אבל תמיד הרגשתי שהוא אומר משהו שרוב האנשים שומעים ומעטים באמת מקשיבים לו.
המשפט “You’re a woman” לא נאמר כמחמאה.
הוא נאמר כקביעה.
כמו אמת שלא צריך לייפות או להצדיק.
יש בזה משהו שאני מזהה מיד: נוכחות נשית שלא מבקשת מקום אלא יוצרת אותו. כזו שלא צריכה להוכיח, לשכנע או להרים קול. היא פשוט שם, והמרחב מתארגן סביבה.
ומולה “I’m a man”.
לא כהצהרת כוח, אלא כהגדרה שנוצרת בתגובה.
כמו מי שיודע מי הוא, דווקא מתוך ההבנה מול מי הוא עומד.
וכשהשיר אומר “I need you” ו־“You give me strength”, אני לא שומע תלות חלשה. אני שומע בחירה.
בחירה להישען על יציבות.
בחירה להכיר בכיוון ברור של אנרגיה.
בחירה להבין שכוח אמיתי לא חייב להיות הדדי כדי להיות שלם.
תמיד נמשכתי למקומות שבהם אין מאבק על הובלה.
שבהם הסדר ברור, לא כי מישהו כפה אותו אלא כי הוא פשוט נכון.
שבהם אישה מובילה בלי להכריז, וגבר מתכוונן בלי להיעלם.
יש משהו מאוד מדויק בשקט הזה.
ביכולת של אישה להחזיק עוגן רגשי, מנטלי, אפילו קיומי בלי להפוך את זה להצגה.
וביכולת של גבר לזהות את זה, ולבחור להתמקם במקום שבו הוא חד, נאמן לעצמו, ולא עסוק בהוכחות.

אולי זו הסיבה שהשיר הזה לא ניראה לי נוסטלגי.
הוא לא שייך לעבר, אלא לאנשים שמבינים שכוח לא תמיד נראה כמו כוח ושדיוק הוא שפה בפני עצמה.
מי שמזהה את הקריאה הזו, בדרך כלל מזהה גם את מי שכתב אותה.
ומי שיודעת לזהות דיוק כששומעת אותו מוזמנת לפנות בפרטי ולשמוע את הביצוע האישי שלי לשיר.

כשמדברים על שליטה נשית, הרבה פעמים השיח מיד קופץ למקומות שטחיים: כוח, היררכיה, מי קובע למי.
אבל מנקודת המבט שלי כנשלט, זה פספוס גדול של המהות.
שליטה נשית, כפי שאני חווה ומבין אותה, היא לא רעש. היא לא הצגה. היא לא צורך להוכיח.
היא איכות שקטה, עמוקה, שמורגשת הרבה לפני שמוגדרת במילים.
אני לא נשלט כי אני רוצה שמישהו “ישלוט בי”.
אני נשלט כי אני יודע מה קורה לי כשאני נמצא מול אישה שמובילה מתוך בהירות, אחריות ויכולת להחזיק מרחב.
נשלטות אינה חולשה היא בחירה מודעת
יש הנחה סמויה, גם בתוך הקהילה וגם מחוצה לה, שנשלט הוא אדם שמוותר על כוחו.
מבחינתי זה הפוך לגמרי.
להיות נשלט זו בחירה אקטיבית.
זו בחירה להגיד: אני יודע מי אני, אני יודע מה הגבולות שלי, ואני בוחר למסור הובלה לא מתוך חוסר, אלא מתוך אמון.
אמון הוא לא דבר מובן מאליו.
כדי שנשלט יוכל להרפות באמת, הוא צריך לדעת שמולו עומדת אישה שמבינה מה זה אומר להוביל. לא ככותרת, אלא כתודעה.

מהי הובלה נשית בעיניי
הובלה נשית אמיתית לא נמדדת בכמה חוקים יש או כמה מילים חדות נאמרות.
היא נמדדת ביכולת לקרוא את האדם שמולך.
אישה מובילה היא אישה שיודעת:
להרגיש מתי הנשלט צריך מסגרת
להבחין מתי הוא צריך דווקא מרחב
להציב גבול בלי להקטין
ולכוון בלי למחוק
הובלה כזו דורשת נוכחות מלאה.
לא משחק. לא תפקיד. לא “דמות”.
וכאן, בעיניי, נמצא ההבדל בין שליטה שנראית טוב כלפי חוץ לבין שליטה שמחזיקה לאורך זמן.
נשלט לא מחפש פקודות הוא מחפש יציבות
אחד הדברים שהכי מבלבלים אנשים לגבי נשלטות הוא הרעיון שאנחנו מחפשים שיגידו לנו מה לעשות.
האמת? רוב הנשלטים שאני מכיר מחפשים משהו אחר לגמרי.
אנחנו מחפשים יציבות.
יציבות רגשית.
יציבות תקשורתית.
יציבות בהחלטות.
כשאני יודע שמי שמובילה אותי לא פועלת מתוך גחמה, אלא מתוך הקשבה והבנה שם נוצר השקט.
ושקט הוא הדבר הכי יקר בדינמיקה כזו.

שליטה נשית היא החזקה של מרחב, לא של אדם
משפט שאני חוזר אליו הרבה
שליטה נשית טובה לא מחזיקה את הנשלט היא מחזיקה את המרחב שבו הוא נמצא.
מרחב שבו מותר לשאול.
מרחב שבו מותר לטעות.
מרחב שבו יש גבולות ברורים, אבל גם אנושיות.
כנשלט, אני לא רוצה להרגיש “קטן”.
אני רוצה להרגיש מוחזק.
ויש הבדל עצום בין השניים.
למה לא כל דומיננטיות מתאימה לי וזה בסדר
אני לא מאמין בהתאמה אוטומטית.
לא כל אישה שמגדירה את עצמה כשולטת תתאים לי כנשלט, וזה לא אומר שום דבר רע עליה או עליי.
שליטה נשית, מבחינתי, היא לא סט תכונות קבוע.
היא דיאלוג.
יש שולטות מאוד ישירות ויש כאלה שקטות.
יש שמובילות דרך מילים ויש דרך נוכחות.
מה שחשוב לי הוא לא הסגנון, אלא העומק.
האם יש שם הקשבה?
האם יש אחריות?
האם יש הבנה שהובלה משפיעה על הצד השני, לפעמים הרבה יותר ממה שנראה?
נשלטות דורשת בגרות משני הצדדים
קל להיכנס לדינמיקה.
קשה להחזיק אותה לאורך זמן.
כנשלט, אני יודע שיש לי אחריות:
לתקשר
להציב גבולות
להיות כן
ולא להשליך הכול על מי שמובילה
אבל באותה מידה, שליטה נשית בוגרת מבינה שגם לה יש אחריות.
לא רק לעצמה אלא גם למי שבחר להפקיד בידיה הובלה.
וזו נקודה שלדעתי לא מדוברת מספיק.

למה שליטה נשית מושכת אותי דווקא היום
אולי זה הגיל.
אולי זה ניסיון החיים.
אולי זה פשוט שלב.
אבל היום, יותר מתמיד, אני נמשך להובלה נשית לא בגלל דרמה, אלא בגלל שקט.
העולם רועש.
מערכות יחסים רועשות.
אגו, ציפיות, משחקים.
שליטה נשית מדויקת חותכת דרך כל זה.
היא מייצרת פשטות.
כשזה נכון לא צריך להסביר הרבה.
מרגישים.

נשלט לא מחפש מושלמות הוא מחפש מודעות
אין דבר כזה שולטת מושלמת.
וטוב שכך.
מה שאני מחפש הוא מודעות.
מודעות לעצמה.
מודעות להשפעה שלה.
מודעות לכוח ולמגבלות שלו.
אישה שמובילה מתוך מודעות היא אישה שאפשר ללכת אחריה.
גם כשלא הכול ברור.
גם כשיש מורכבות.

שיחה לפני הגדרה
אחד הדברים שהכי חשובים לי בדינמיקה הוא שיחה.
לא הצהרות.
לא תוויות.
שיחה אמיתית:
על גבולות
על רצונות
על חששות
על קצב
שליטה נשית שלא מתחילה משיחה, בעיניי, מפספסת את הבסיס.

לסיום שאלה פתוחה
אני כותב את זה לא כהצהרה, אלא כהזמנה לשיח.
מעניין אותי לשמוע מנקודת מבט של שולטות:
מה בעינייך ההבדל בין שליטה לבין הובלה?
איך את יודעת שנשלט “ראוי” להובלה שלך?
ומה הדבר הראשון שגורם לך להרגיש שיש מולך מישהו שאפשר להוביל באמת?
לא בשביל ויכוח.
אלא בשביל להבין.