שירים, שמלות, והצבע שבניהם.
שבת בבוקר.
פרפרים מתעוררים.
מביאים איתם כאב.
עוד שיתוף עמוק, עוד חשיפה לא פשוטה,
שלי, שלו.
ומשק כנפיהם מכאיב לי. מערער ומחליש את חומות ההגנה שבעמל רב מצליחה לבנות מחדש אחרי המשבר האחרון.
החלפתי תחבושות וכבר מסתפקת בפלסטר, אך מדי פעם מקלפת אותו, בתירוץ של לבדוק אם הפצע מחלים, ושוב מעוררת את הכאב שעדיין פועם. אבל לפחות כבר קטן. אוטוטו יגליד וישאיר עוד צלקת, בנשמה.
חתולת קרבות.
פעם זה היה כיף להתהדר בכתר הזה.
עוד ועוד צלקות של נצחונות....
כשהאמנתי בנצחון.
כיום יודעת שבמלחמות אין מנצחים. יש רק מפסידים פחות.
שולחת לו שיר, צבעוני, מרגש אותי ברמות אחרות.
מכניס מוטיבציה לחיי, מזכיר לי שעדיין לא מאוחר מדי. נוטע בי שוב תקוות לא מציאותיות. פנטזיות.
השיר ברקע מתנגן.
מתבוננת בשמלה חדשה שהגיעה לא מזמן.
כל כך צבעונית. כל כך מחייה ומעוררת אנרגיות חיוביות של טוב.
חיכיתי לה לא מעט.
סוף סוף הגיעה.
ו.... קצת קטנה....😥
מזכירה לי שאני עדיין "שמנה".
שיש לי עדיין דרך לעבור עד שתעטוף אותי באהבה.
עד שתעטוף אותי האהבה.
או שמה, מה הטעם. נזמין חדשה.
נעצור כבר מהמרוץ הבלתי הגיוני הזה, למושלמות, להתאהבות. לאהבה.
"זה אף פעם לא הספיק לך" הוא ענה לי כשניסיתי בכל זאת שוב למדוד מחדש את אותה "האהבה".
האם אי פעם אלמד להנות באמת ממכנס ג'ינס פשוט, כמו אצל רוב הנשים. כזה רופף, בלי צורה, שמה שחשוב בו זו ההשלמה בנוחות של הויתור העצמי. כי הרי לא באמת אוכל לצפות שמישהו ימשיך להתרגש ממני כשיגיע היום ואהיה משומשת ובלויה. כמו אותה טי שרט מהצבא שהיה מתהדר בה בגאווה בהתחלה, והפכה עם השנים לסתם סמרטוט בלי צורה, שהריגוש היחיד שנשאר בה זה זכרון העבר המפואר של מה היא הייתה עבורו.
הרי גם אותם שירים מושלמים שהוקדשו בעבר, היו רגעיים בכוונת הרגש שלהם.
נתנו לי אושר לא מבוסס, ואמונה מזוייפת בכך שיש צבע בעתיד.
".... כאן מעיר נעלמים, שזור לעולמים, אות לאות, מתו לתו. עץ החיים...."
תקווה מהולה בפחד.
לא הכרתי פחד מהו, עד לא מזמן.
זר לי.
לא מצליחה להבין איך חיים איתו.
מבולבלת.
האם להסביר פנים, האם לדחות על הסף, האם לחבק, האם להלחם.
הפחד פה להגן עליי. זה מה שאומרים.....
שבת בבוקר.
מחשבות והרהורים.
עבר זמן מאז שהרגשתי אותם פרפרים.
הם חיים יממה, ככה מספרים.
מקווה שהפעם היממה הזאת תמשך הרבה מעבר לכמה ימים.
