חתול מעורר

לב שחור

הגליוטינה ירדה,
השיחה נעשתה,
עדיין הדמעות תקועות, אוטוטו הסכר ייפתח.

"...לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שלו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך.
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי..."

כמה קסם היה שם,
כמה אנרגיות ייצרנו וגם ניצלנו,
ניצוצות וגיצים,
שריפות ודליקות,
בהמון רגעים מוטרפים,
שאליהם נזכר בערגה בחלוף השנים.

תודה שהערת את הפרפרים,
שהבאת אותי לאין ספור ריגושים,
גופניים ונפשיים,
עוצמתים ומחיים.

תודה על שהחזרת בי את האמון בגברים,
על האביר עם הג'יפ שחור, שאתה.
במצוקה,
בשעת הצורך,
בדאגה כנה,
והכל בהמון המון חום ואהבה.

"איך זוכים בו?"
שאלתי את החבר.
"כובשים אותו"
ענה.
ואני יודעת שכבשתי מקום בליבך,
בלב האריה, השואג, שהינך.

יודעת שהגאות תגיע ותציף,
מחכה לאותה סכין מפלחת,
של אותה קריעה פנימית,
של לב כואב,
פצוע.
מוכנה.

אוהבתך
עוזבתך.
❤💔