חתול מעורר

הוא ביקש תמונה בעירום. סירבתי.

אין כאלה. עניתי.

אני משאירה קצת סקרנות לקוראים. הסברתי.

לפחות תיאור מילולי. ביקש. 

תהיתי לי - איך אני נראית בעיניי עצמי, בעיניי אחרים.

האם המילים שלי יוכלו לתאר את מה שיפה בעיניי גם לאחר?

כפי שזויות הצילום השונות מצליחות לטשטש את פגעי הזמן והחיים.

או שמה כל גוף יכול להתפס יפייפה בנקודת זמן אחת ואז להיות מכוער בנקודת זמן אחרת (כפי שהיה עם האאבן כשהיה מאוהב בי ובכל סמ בגופי, ולאחר שנפרדנו דאג להשמיץ את עירומי בפני שונאיי). 

נעמדתי מול המראה בעירום והתבוננתי ארוכות.

מראת גוף ענקית שתחמה את גופי לאורכו.

1.73. ארוכה.

רגליים צרות וארוכות בבסיס, נגמרות בשרניות  באגן לא רחב, מרופד בשכבה רכה ונעימה שהשנים והירידות במשקל השאירו בגאווה, מותניים צרים וכתפיים צנומות. 

זרועות שמסתירות כנפיים חמודות ונגמרות בכפות ידיים קטנות ועדינות.

חזה בינוני עם פטמות גדולות וכהות שמונח לו בנעימים על שרידי בטן ענקית שליוותה אותי בחיים הקודמים.

מרימה מבט אל פניי.

נתקעת על המבט. אותם עיניים ירוקות קטנות. חקרניות ובוחנות, מסתירות ומגלות, עוצמתיות.

האף היהודי הלא קטן שלי, שאני גאה בו עד מאוד, השפתיים הקטנות,  חתומים בסנטר עדין, אך כאשר בפרופיל - עוצמתי להדהים.

הצוואר שמראה יותר מכל על הגיל, אך כשנמתח דורש נשיכה.... 

כן, זו אני

נושקת ל50.

משתדרגת בחלוף השנים.

וכל כך אוהבת את עצמי.

אסירת תודה על מה שבורכתי.

כן, כזאת אני.