היומיים האחרונים היו מתישים אבל מספקים ברמות שכבר מזמן לא חוויתי.
נפשית.
לא פיזית.
שיחות עמוקות עם שתי החברות הקרובות שלי. כל אחת בזמן ובמקום שלה.
חברת ילדות שכיום מטפלת במכורים אחרי שנים של שימוש, והשניה מכירה אותי לעומק כבר כמה עשורים. שתיהן אינטלגנטיות בטירוף ובאמת קשובות.
שעות על גבי שעות של שיח מעמיק, פורה, מפתח, גורם למחשבה, ועם המטפלת גם חפירה פנימה לנפש, עמוקה ביותר. עד לסין הגענו ובכמה שורשים משמעותיים נגענו.
כמה התגעגעתי לשיחות האלה, כמה הן היו חסרות לי כשהתפשרתי על אינטלגנציה בבני זוג וחברות שהיו לי.
נזכרת בכיף בלילות במרפסת של הפולני, נהנים מהאויר והנוף, ופשוט מדברים.
על מוזיקה ושירה ישראלית, על ההיסטוריה המשפחתית, על חינוך והוראה, על ארץ ישראל היפה, על השירות הצבאי ועל חוויות מהגרעין, על רגשות והרגשות, וברור שגם על מחלות (פולני, איך לא 😁), איך נזדקן ועל התהליך שאני עוברת... ועוד ועוד ועוד. אפילו על בדסמ (הוא היה ונילי לחלוטין!) וחלילה על סטיות 😱😆
שיח שהחליף ברוב הפעמים בהייה בטלויזיה. לא הרגשתי איתו שחייבת כל הזמן לצאת ולבלות בשביל למלא את החיים הזוגיים. איתו התחלתי לאהוב את הסופשים בבית. יום שישי, שעת ערב, הוא דואג לאוירה (מוזיקה משובחת, נרות, קטורת וכו) ואני ל"הופעה".
פשוט, נקי, תמים, בלי תוספים, שהיה משאיר חיוך לעוד כמה ימים.
הרגשתי איתו חיה, יצירתית ומלאת השראה. זה הזמן שגיליתי את הריפוי שלי בכתיבה. בדיוק ההיפך מהריקנות, שהבנתי היום, שלמעשה ליוותה אותי בחודשים האחרונים, ושסוף סוף מתמלאת בריגושים חדשים.
חזרתי בערב הביתה. כל הדרך מעכלת את היום הארוך והעמוס ריגשית, שהתחיל כבר אתמול.
מרגישה באמת שמצאתי את עצמי בחזרה. שיצאתי לחופשי מהכלא שאיפשרתי לעצמי.
מתחילה להבין את המשמעות של
שחרר ותשתחרר.