מצעד הגאווה השנה היה סופר מיוחד עבורי.
מאז שנכנסתי לעולם הבדסמ ב2008, מלאת מוטיבציה להביא לתודעה הנרחבת את המשמעות היפה של עולם השליטה (לפני 50גוונים), צופה מהסטודיו הראשון שהיה לי ברחוב ארלוזרוב פינת בן יהודה, במשאיות החולפות ובאנשים הצבעוניים, ומכוונת ליום שבו גם אתרום משאית.
ושנה אחרי צועדות עם חברה ועובדת ומחלקות חולצות. והינה שנה אחרי כבר עם צוות שולטות ואפילו עובדי מנהלה (הו ימי אלכסנדריה....).
ואז הגיע השקט שאחרי האובדן והסערה.
2014 - מגיע היום, לובשת את החולצה, מגיעה לבד.
וכך השנים המשיכו לבד. במקרה הטוב מלווים בחברה היחידה מאותם הימים.
אותם שנים שהיו הקריסה של החיים. כהות וטשטוש חושים.
2022.
הבן הבכור שלי, בן 20.5, מבקש שנלך יחד.
הוא שונה ומיוחד וכה מתאים.
ואני נמלאת גאווה וחשש, כי למרות גילו הוא תמיד ישאר האפרוח התמים שלי.
קובעים שאבוא לאסוף אותו מהבית שעבר אליו לא מזמן וניסע למצעד ברכבת.
יום שישי מגיע.
לובשת את החולצה, עונדת את השרשרת, ובוחרת נעל נוחה. מלטפת את הקעקוע, בגאווה.
תוהה איך הבן ירגיש ליד החברים שגרים איתו ("זה אמא שלי!" הכריז בגאווה כשבאתי לאסוף אותו).
מגיעים ישר לתהלוכה, מצטיידים בדגלים ופשוט צועדים. לעיתים יד ביד, לעיתים פוצחים בריקודים.
הוא כל כך דומה לי בשמחת חיים.
מסתובבת איתו בגאווה.
כל כך גדול כבר.
גבר לכל דבר.
הזמן הגיע לפרוש ולרכבת עולים.
מחשבות והרהורים והרבה חיוכים.
מורידה אותו בבית וממשיכה לדרכי,
נחנקת בתוכי מדמעות של גאווה.
זה אכן היה מצעד הגאווה עבורי❣
