בתקופה האחרונה אני פשוט עייפה.
לאחר החופשה הארוכה צללתי לעומק העבודה. וגם הגוף עדיין לא סיים החלמה מלאה
מוצאת את עצמי כל בוקר כבר לפני חמש ערה ויוצאת לעבודה שבה מבלה לפעמים חצי יממה.
כבר בתשע בערב מפסיקה לתפקד ובעשר מקסימום נופלת לשינה.
והינה מגיע חמישי.
ואני מוותרת על יציאה.
רק ערב שקט בביתי הקט, זהו רצוני.
הוא מגיע בערב, ידיו עמוסות כל טוב, כמו אותו אריה שואג שתמיד פינק בנדיבות.
אני בשמלת בית פשוטה, מתיישבת על הספה, משוחחים,
ותוך כדי נותנת חופש לפנטזיות והחשקים.
המשיכה אליו עצומה והחדשנות עבורו, אותי מסעירה. רזה וגבוה, מבוגר אך מתפקד ומתרגש כמו פר צעיר, עם מגע ממכר של ידיים מחופספסות,תמימות בעיניים וזיק של טירוף.
שולפת חבל מהמגירה, מצווה עליו להוריד מכנס וקושרת את החבילה. מהדקת קלות ובעצם נותנת עוד משיכה.
הריגוש של שנינו ממריא. בשבילו זה חדש, בשבילי זה אמיתי.
הרגליים שלי נמתחות, עליו בעדינות דורכות ומלטפות.
הלשון שלו כבר מבינה, איך במבט אחד שלי, הוא צולל לעבודה.
השיא שלי מגיע, ידיי אוחזות בראשו, מצמידות בחוזקה, שלא יפספס אף טיפה.
והחיוך, הווווו החיוך, שלי, שלו.
בזמן הפסקת הסיגרייה, נשאר לי רק לתת לו פקודה.
והוא מתפוצץ בענק, מכוון למטרה שנקבעה.
זה מטריף ומדהים באותה מידה, כי זה משהו חדש לשנינו, אותה החוויה.
והסיפוק.... הו הסיפוק.... הפיזי ובעצם יותר הריגשי/נפשי.
חמישי שמייח לנו, אני חותמת עם חיוך.
חמישי בהחלט שמייח גם בלי הרעש, הכימיכלים ושאר מחזקים.
