בימים אלה הזמן שלי פנוי לחלוטין וכך אני מוצאת את עצמי קוראת בלי סוף פוסטים של כותבים רבים פה. חלק מכירה ואוהבת, וחלק מפהקת/מצחקקת/מתפלאת כמה הכותב הוא תת רמה אנושית.
התפלאתי שיש לא מעט פוסטים של כותבים על היחסים הקשים שחוו ועדיין חווים מאמא שלהם.
אולי התפלאתי זו לא המילה המתאימה כי בסופו של דבר אנחנו פה לחלוק ולשתף את ליבנו, רגשותינו, מחשבותינו וכו וחלק ניכר מהאנשים שפה שרוטים בצורה ניכרת מכלל האוכלוסיה.
מהרהרת
גם אני סחבתי רוב החיים מטען קשה של כעס ופגיעה מאמא שלי ובעצם בזכות המחלה שלי והטיפול האינטנסיבי שקיבלתי במשך שנה קשה של החלמה למדתי לסלוח והכרתי סוף סוף מהי חמלה.
וכל זה הסתכם ביכולת שלי, בביקור הזה, במשפט פשוט באחת השיחות שהיו בינינו בימים האלה:
אמא תפסיקי להאשים את עצמך. את לא ידעת אחרת, לא הייתה לך ברירה.
בהמון המון אהבה.
אמא שלי לא תשתנה כבר ואני גם לא רוצה!!! כיום אני מסתכלת עליה בהערצה, ומאחלת לעצמי שהילדים שלי יבינו אותי ויקבלו את הטעויות שעשיתי איתם כשהיו קטנים (כאשר נכנעתי למחלה).
ולכם הקוראים שכה כואבים:
הכאב הוא אמיתי, אין ספק בכך. אבל בידיים שלנו הכח להחליט לראות את התמונה הגדולה. זאת שלמעשה נותנת כבוד לאדם שהביא אותנו לעולם:
אמא.
תצאו מנקודת הנחה שהיא כבר לא תשתנה ותלמדו חמלה. קבלו אותה כפי שהיא, כי אין אמא רעה.
