חתול מעורר

כעשרים שנה לפני,

אני אמא צעירה לבן בכור, נדיר (1 ל14000 זה הנתון הרשמי) ומיוחד במינו (לא סתם הם נקראים אנשים מיוחדים), מטיילת עם העגלה על הטיילת של התמזה מתחת לבית שלנו בלונדון.

עשרים שנה אחרי

טיול עם הבנים והגרוש לאנגליה.

כבר מזמן לא משפחה קלאסית של אבא אמא וילדים - כיחידה אחת, אבל עדיין משפחה שנמצאת ביחסים מעולים.

לוקחת את הבנים למצוא את הדירה שסימלה עבורי תקופה מדהימה.

מגיעים למרכז המוכר, לוקחת את הגדול לשבת בסטארבקס שבו הייתי יושבת איתו שעות רבות. הוא היה כל כך שברירי וקטן, בובה מנאטורית מרתקת, נלחמת בעוגיית ענק, מחייכת בהנאה אמיתית של נפש טהורה.

וכיום יושב גבר מולי. נהנה מאותה עוגיה שכבר לא כל כך גדולה.

ממשיכים לטייל ולחפש את הבית. 

מובילה אותם בשבילים ובדרכי קיצור שבהם הלכתי כל כך הרבה פעמים בעבר, ומוצאים את הבית.

ההתרגשות עצומה והדמעות חונקות.

הינה הספסל שצילמתי את אבא שלי יושב עם הנכד שלו בזמנו.

חתיכת הצפת רגשות מטורפות.

אבל טובה.

געגועים לתקופה מהממת שכבר לא תחזור. תחילת חיי הבוגרים כשהכל היה עדיין ורוד ואפשרי. כשהייתי אמא צעירה ומלאת כוחות להתמודד עם האוצר שזכיתי בו, כשהאמנתי עוד שלהתחתן זה להתחייב לנצח נצחים ושהאדם שאיתך ישאר  בחולי ובעוני, עד שהמוות יפריד בינינו

כמה תמימות יפה.

כמה הייתי שמחה לא לאבד את זו האמונה.

אבל החיים לא צפויים.

ולמרות כל מה שאיבדתי בחיי בעשרים שנים שחלפו מאז, זכיתי בענק לחיות חיים עשירים בהרפתקאות וחוויות שמטבע הדברים, לא יקרו עוד.

לונדון כבר לא מחכה לי

אבל שם בטוח, אף פעם לא אהיה לבד.