חתול מעורר

"...את יודעת שלא מאוחר להתחרט..."

היא אמרה.

עניתי שאם אבטל כבר לעולם לא אגשים, ואני לא רוצה להצטער בחיים על כך שלא המשכתי בהשגת עוד יעד שהצבתי.

מהרגע שעליתי על הדרך, כל החלטה הייתה מלווה אצלי בהמון מחשבה. "יהיה בסדר" כבר עזב את השכונה. מנתחת, בודקת, מודדת, משערת, כל החלטה גדולה - מה היתרונות, מה החסרונות. מתי התועלת ומהו ההפסד.

ופה מותר לי להתחרט, כי הסכנה מספיק מפחידה, אבל לא - נשארת נחושה.

עוד יום שעובר,

עוד המתנה מטריפה,

והינה הזמן מגיע ועימו גם אוטוטו הטיסה.

הכל מוכן, זה כבר באמת מעבר לפינה.

*התמונות מאתמול, אין קשר :)