זכיתי בחיי בלא מעט מתנות, כאשר אחת הכי טובות זה המשפחה הגרעינית שלי. ההורים ואפילו האחים.
אולי אנחנו לא הסוג של חיבוקים ונשיקות ומפגשים קבועים (למעט ארוחת שישי עם הבנים שלי), ואפשר לאמר שאנחנו "רוסים קרים" אבל כשצריך - כולנו מתגייסים.
מתבוננת מהצד בכל אחד מהם, לאחר ריב שבו עלו הטונים ובסוף כל אחד הסתגר בפינה שלו.
מתחילה להפעיל את כל כישורי הגישור והסובלנות שפיתחתי לאנשים במצבי סטרס קשים, יושבת אחד אחד איתם ומנסה למצוא פתרון לבעיה לא פשוטה שנולדה.
מצליחה לראות את התמונה הגדולה, את הפרטים שמעבר לצעקות, ושלא הובהרו מספיק במהלך הריב.
כאשר בסוף כל אחד מהם מודה לי על הדרך שסללתי עבורו חזרה.
כמה הצלחתי לראות לעומק שלהם באותה שיחת הרגעה.
כמה הבנתי את אמא, את אבא ואת אחי הקטן.
כמה הזדהיתי איתם.
וכמה המצב הצריך פתרון יצירתי מחוץ לקופסה.
שלושתם צודקים.
אבל במקביל הם מספיק קשובים ופתוחים לראות דברים אחרת.
איזו הרגשת גאווה לדעת שאני חלק מאותה משפחה.
שיודעת לעמוד על שלה, אבל מספיק נבונה להקשיב לעיצה טובה.
כל כך גאה גם בילדי, שבורכו באותן מעלות.
