לכל אחד מאיתנו יש את הנקודות בילדותו שהשפיעו עליו בחייו הבוגרים.
אצלי זה 'ילדה שמנה'.
לא שמנמונת. שמנה.
זוכרת את עצמי בתור ילדה, נאלצת להסתפק בחנות נדירה ויחודית בכפר סבא, למידות גדולות (אי שם בשנות השמונים) ונאלצת לבחור בין חליפות של זקנות בנות שבעים שבמקרה הטוב הצליחו לכסות את גופי בצורה נסבלת לבין מכנסי טריקו נדיבים של עוזרות ניקיון.
לבת מצווה מצאו לי תופרת שהצליחה לתפור עבורי חליפה ורודה שנראתי בה כמו סופגניה ענקית, חולמת על ליוויס 501, כמו לכולם, או חולצות גולשים, כמו לכולם ...😥😥😥
(מאמינה שמי עוקב אחרי בבלוג, בחלוף השנים, ונחשף לתחביב האופנה והסטיילינג שלי, מקבל עכשיו תשובות מאיפה זה מגיע 😄 )
כאשר כל הילדות שומעת מסבתא ואמא שאוהבות ודואגות, תרזי ותהי דוגמנית עם הנתונים שבורכת בהם.
ארבעים שנה אחרי, יושבת אצל הספר ומתמסרת לידיו המקצועיות לחידוש התספורת והצבע.
מקשקשת עם הלקוחה שבכיסא לידי.
מסיימים, מתרוממת לעמידה, ושומעת מהגברת את השאלה שגורמת לחיוך ענק:
את דוגמנית, נכון?
מחייכת אליה במבוכה, תודה אבל ממש לא. אני כבר עוד מעט בת חמישים.
אז היית דוגמנית, זה ברור!
מחייכת עוד יותר, עונה שגם לא, אבל מוחמאת.
מסוג המשפטים הקטנים שגורמים לחיוך ענק.
