כבר לא מתרגשת לציון התאריך,
אבל כן מרוגשת מהעוצמה שהולכת וגדלה משנה לשנה.
היום,
6 שנים אחורה,
שיא המחלה.
באותה תקופה המניע שלי בכל בוקר, כשהצלחתי לפקוח עיניים בצלילות יחסית, היה איך לסחוב את היום בלי אלכוהול עד שאגיע הביתה ואוכל לצלול עמוק לתוך ים הטשטוש והתנערות מאחריות.
אחריות לחיי
אחריות לחיי היקרים לי.
והתחתית שלי הגיעה.
אותו בוקר קשה, על המדרגות בשוקן, ממתינה לדיון על תפיסתי בנהיגה בשכרות, שוב, נקרעת מבכי כואב על עד כמה הפסדתי.
ומחליטה.
לא עוד.
רוצה את השליטה בחיים שלי, בחזרה.
התהום שממנה התחלתי לטפס חזרה לקרקע החיים, לומדת להתמודד עם ההשלכות של ההרס שהותירה המחלה,
המתנות שבדרך,
והצמיחה הבריאה, לאור השמש החמה.
רק שש שנים קדימה מאותו בוקר שבחרתי נכון,
קמה לחמישי שמייח, בבייתי שלי, בחיק אהובי, בוחרת באוטו במקום האופנוע ומגיעה למשרד לעבודה שמאוד אוהבת.
לא האמנתי כשיצאתי לדרך החדשה שאצליח לצמצם פערים על מה שהפסדתי בחיים.
בכל זאת להתחיל ממינוס (הרבה יותר גרוע מאפס) ועם אדמה חרוכה, דורש הרבה יותר מאמץ והתמדה,
אבל הינה
12.9 - עוד שנה של נצחון.
רק להיום 💕
