כמה אושר יכולה מכונה להעניק לאדם...
מקולפת מהמון שכבות, לוגמת קפה ועוברת על התמונות בקבוצה של הטיול סופ"ש שחזרתי ממנו עכשיו.
אוסף של אנשים מעניינים עם אהבה משותפת - עולם הדו גלגלי.
מחייכים, משטתים, רוקדים, צוחקים,
ופשוט נהנים מהחיים.
עם ברק בעיניים ורצון להנות מהחיים.
ואני בינהם. מרגיש לי הכי נכון, הכי מתאים.
--------
פרסום בקבוצת רוכבים על טיול שישי שבת עם לינה בחאן שירת הערבה.
לפי הפירוט נשמע נהדר.
המחיר סביר והתאריך מתאים - סוף סוף חופשיה לחזור לטיולים ארוכים.
מסדירה תשלום וסופרת את הימים.
שישי בבוקר מגיע.
מארגנת את התיק בקפידה. חושבת לפחות פעמיים על כל מה שנבחר,
ושוב מודה על הרעיון המופלא - להוסיף כמה שקלים ולקבל ערכה עם סמיכה, כרית ומצעים נקיים.
משחררת את הבייבי מהמנעולים, משמנת שרשרת ומעבירה מטלית בעיקר להוריד חרקים מתים.
השמיים אפורים והכבישים רטובים אך במהרה מתעוררת ומשחררת את האדרנלין.
בנקודת המפגש כבר אנשים מתחברים.
מקבלים תידרוך ולדרך יוצאים.
יורדים דרומה, עוטף עזה.
נופים מדהימים שעדיין הסיפורים מהם זועקים.
קצב רכיבה מושלם עם רוכבים בוגרים,
תצפיות נבחרות וסיפורים מעניינים,
והדרך נגמרת, בדיוק בזמן המתאים.
מגיעים לחאן.
חניה מרווחת ובטוחה לנו מחכה.
פורקת ציוד ונכנסת למתחם.
הצצה באוהל הענק, סיור זריז במקום, הצצה במקלחות ובשירותים - וואוווו איזה מקום מדהים.
יש מספיק זמן פנוי, להתרענן ולהכיר את האנשים.
להציץ בוירטואליה, לראות מה העיניינים.
הוא שולח הודעה עם לינק לפוסט בבלוג - וואלה?
בחייאת, הוא אפילו השקיע בפרופיל.
מוגדר בתור פנוי להכרויות.
כמה לא מפתיע לאור זה שאמר שהעולם הזה בלעדיי כבר לא מתאים....
בסדר, לא באמת ציפיתי לתוצאה אחרת בחלוף הזמן הראוי.
הינה הוא הוסיף עוד מסמר, כרגיל ללא צורך, לארון הקבורה...
בתור הבחורה עם השיער הכחול, שתמיד מחייכת ושמחה,
ההוא, האחד, שם לב שהתמונה השתנתה.
מנסה לנחם, לעודד, ואפילו מחבק,
ומצליח לגרום לי שוב לחייך.
ארוחת שישי עם קידוש בשולחן אין סופי של חברים,
ולאחר מכן פעילות מגבשת מסביב למדורה מחממת, שמעוררת את האנשים.
בני גילי ומעלה ואני מרגישה הכי שייכת שאפשר.
כמה כיף בילויים שכאלה עם אותם אנשים.
זורק אותי אחורה לזכרונות מופלאים,
התקופה עם הזד כשהחיים היו מגוונים.
הגיע הזמן לפרוש.
חוששת שמוקדם מדי, אך נכנעת לעייפות.
יום ארוך למחורת, חייבת להיות בשיא.
המזרן באוהל לא נופל מהמיטה בבית, והמצעים רכים ונעימים.
שינה עמוקה של שמונה שעות - אני?!!!! כבר שנים לא עוברת את השש שעות.
כנראה שהותשתי פיזית ונפשית ביום שישי.
ארוחת בוקר והתארגנות ליציאה.
שוב כבישים מדהימים ואפילו השמש מפציעה.
באחת העצירות, בשורה כואבת מגיעה.
אמא של הבסטי, הלכה לעולמה.
נפרדת מהקבוצה, עולה על הבייבי ומרביצה.
הדמעות חונקות, הכאב חובק.
ומבינה שזה לא רק הסיבה.
צועקת על עצמי - מה רצית? מה????!!!!!!
הינה את סוף סוף באמת חופשיה מדאגה עליו ואליו.
הוא למד סוף סוף ללכת,
תסתכלי על עצמך בגאווה.
פני מקום לאחד המושלם,
יכול להיות שזה הוא?....
היה שם המבט?.... (🙏)
חזרתי הביתה עם סיפוק אדיר.
איזה כיף היה!
איזה
טיול,
איזה אנשים!
כמה טוב לחזור להיות שייכת לקבוצה של אנשים שכה טוב לי עושים.
