כבר לא קיץ
עוד לא חורף
הקרירות של הבוקר
השקט של בוקר חג
יושבת בגובה
קפה. סיגרייה. ונוף
מהפנט בעיניי
עיר קטנה אבל עיר
לא הרים ושממה כמו הנוף מאצלי.
לילה קשה
סוף סוף הבנה מהותית
אחרי שנים רבות של התעלמות מחוסר ידיעה והבנה למה המשמעות של מושג כה נשגב לנו בני האדם.
אני מנסה להזכר מתי התחלתי להיות לבד.
וזה לא לפני חצי שנה לאחר הגירושים השניים.
זה לא לפני ארבע שנים לאחר הגירושים הראשונים.
זה היה שם לפני.
הרבה לפני.
כבר אפילו מתחילה להצטמרר מההבנה שהתאריך ידוע בדיוק.
אוטוטו עשר שנים.
אותו יום שלקח ממני את מה שהייתי וייצר ממני משהו אחר.
כנראה שלקח הרבה הרבה הרבה יותר.
ונתן
הו כמה נתן
כמה רגעים של אושר עילאי
כמה הרפתקאות וחוויות שהרבה אפילו לא מעיזים לחלום
נגעתי בשמיים
וכיום פשוט מחפשת את הקרקע היציבה
שממנה אוכל לצמוח שוב
אבל איתנה
לילה של הבנה קשה
אבל אולי סוף סוף אוכל לצאת לדרך חדשה.
מיאו
