ברגוע.
בכלל תקופה שכזו בעבודה.
ארבע ועשרים ויאללה משוחררת.
עולה על הקטנוע, עוצרת לקנות בירה קרה, ממשיכה לים. לשבת להנות מהבריזה, מהסיגרייה של סוף היום.
מתחברת לאוזניות, לפליי ליסט אהוב ופשוט מחייכת. מהרוגע.
אנשים חולפים על פניי.
הינה זוג צעיר. היא בהריון מתקדם. אויי כמה שהם תמימים וצעירים עדיין. כמה החיים מפתיעים.
גם אני הייתי כך. סוף הריון שלישי. וולנטיינס. שבוע פאקינג 42. מטפסת לאט לאט בגבעה של יפו. יומיים לפני שהתכשיט הסכים לצאת.
החיים היו מבטיחים אז.
כל מגירה מסודרת במקום שלה.
כמה עבר מאז?... כמה השתנה בחלוף 11 שנים....
והינה אני פה, בטיילת, שומעת מריאן פייטפול, כשהשנים חולפות. הגרסה הבוגרת. הנוגעת. הלא נאיבית. מצירה. כואבת.
מנסה להדליק סיגרייה.
עם מצית הזיפו שנתקע ולא מתפקד. כמה סימבולי שזו ההגדרה המדוייקת של מי שהביא לי אותו....
מחליטה לפני כמה ימים לקחת פסק זמן מהמירוץ. נשימה עמוקה. מנוחה. ניסיון אחרון.
בלי לחץ.
ככה צריך.
רגע של רוגע. השלמה.
