חתול מעורר

מתנגן לי בראש.

הפינה החדשה שאימצתי לי בלב הרעש של תל אביב, ספסל בודד תחת עצי אלון, שקט ציפורים ושירה של תפילות נוצריות ברקע.

מצעד הגאווה אתמול.

עוד שנה חלפה.

איפה היו החלומות של להעמיד משאית גאה במי שאני (כן כן, בדסמית בנשמה מסתבר), כשהייתי צופה מהחלון בקומה השלישית בארלוזורוב פינת בן יהודה, ואיפה כיום...

שריד עבר. החולצה שיוצאת מהארון רק במצעד, בצער רב, חבר אחד שאיתי, לעומת החבורה שהיינו מעבודה.

לא היו דברים שכאלה.

ובצער רב אומר - גם לא יהיו.

הייתה תקופה.

כואבת משהו עם הזכרונות שמכילה.

בת 40 פלוס

מבינה שהחלומות של גיל 20 כבר לא יתממשו.

כן, הגשמתי המון.

זכיתי בענק לשלושה בנים (כן כן מדהימים יפים חכמים וטובים, אבל איזה אמא לא תאמר זאת על הבנים שלה....), לקנות בית גדול על חצי דונם אדמה, לטעום את החיים הטובים של טיסות לחול ומלונות בביוקר (מ.... הסוויטה בוולדורף אסטוריה במרכז לונדון).

והינה עוד כ25 שנה עד הפנסיה. כבר לא אספיק לחדש ימיי כקדם.

אבל העיקר הבריאות, נכון?....

:(

ולצעירים שקוראים אותי

קחו נשימה

תמשיכו לחלום

אבל אל תאבדו את מה שהשגתם.