חתול מעורר

13 שנה לפני. כמעט בדיוק. ישבנו שם. הענקתי לו מתנה מדהימה.
13 שנה אחרי יושבת ומחכה לו באותה נקודה. לדון באותה מתנה.
מחכה לו. כהרגלי. מאחר כהרגלו. יש דברים שלא ישתנו כנראה גם בעוד 13 שנה.
כמה עבר מאז.
מסע של חיים שלמים.
עומס שמכיל בתוכו הרבה יותר מ13 שנים.

בדיוק סגרתי דלת משמעותית לילה לפני.
ורגע אחרי נפתחה חדשה.
והבנה שצריכה לפנות מכשולים שתפתח לרווחה.

והינה השיחה בבוקר שהגיעה.
שמבקש לדבר.
והינה ההזדמנות להתחיל בפינוי אותם המכשולים.

כמה מקריות או שמה יד מכוונת שנשלחת לעזרה.

ושיח פורה. ונעים. ועינייני.
הגיע הזמן אחרי כל השנים.
ואפילו...
הסכמה!
לאחר שכנוע לא קשה, לא מתיש, לא מתלהם, לא מאיים.
פשוט שיחה נקייה.

והתבוננות מהצד.
באותן השנים שחלפו.
שחרטו בליבנו ובגופינו אין ספור צלקות ומשקעים.

והבנה. והשלמה. שאחורה לא חוזרים.
הרכבת כבר עזבה את התחנה.
אין לה לאן לחזור.
התחנה ההיא כבר נהרסה.
במקומה בונה תחנה אחרת,
הרבה יותר נכונה. מתקדמת. מתאימה לתקופה.

מרגישה שבדלת החדשה שנפתחה,
נכנס הנוסע הנכון שאיתי ייצא למסע המופלא.

כבר מסיימת לבנות,
נשאר כבר לא הרבה,
הבסיס כבר מוכן,
נשארו בדיקות והתאמות אחרונות,
ואוטוטו נצא יחד לדרך חדשה.

המסילה עוד לא נסללה,
כי היא תתוכנן יחד,
בין העמקים, ההרים, האגמים והמדבריות.,
וכל היופי המדהים, שיש לנו עוד לגלות.

וכשנגיע לתחנה הסופית,
אולי בעוד 13 שנים,
נשב יחד חבוקים,
ופשוט נחייך כשנזכר יחד באותם רגעים קסומים.
של גילוי מקומות קסומים, מפחידים, מרגשים, מפתיעים.
וכשניכנס לאזור עם אלמנטים של פשיעה, בשפה שזרה לי, תגן עליי, המפוחדת, הקטנה, האישה.
תהיה שם בשבילי,
לא תעלם,
תרגיע שזוהי רק עוד תחנה.
לא עוזב את הרכבת,
נשאר איתך עד סוף הנסיעה.
ובלב אתפלל שהנסיעה לא תסתיים
גם בעוד 13 שנה.

אתה בא?....
:)