סוף סוף הגיע הרגע שבו הרגשתי התעוררות אמיתית ומוכנה.
הזמן לעשות הכרות עם החתיך שלי במימד שחיבר בינינו בהתחלה, ועד היום פשוט לא יצא. כי הנושא הזה אצל שנינו ממש באותה מידה, הוא לא המהות.
הבדס"מ בהחלט ברקע איפשהו אבל בנתיים כל הדברים הרגילים לא פחות כיפיים, מרתקים ומהנים!
ובצורה הכי פשוטה - נהנים מהחיים ומהזמן שלנו יחד בכל מישור ונילי נורמטיבי שאפשרי.
קבעתי והזמנתי את המקום המיועד חמישה ימים מראש.
אני כה סקרנית להכיר את עצמי מחדש בעידן זה של חיי. שנים אחרי אותה תקופה שהשאירה אותי רוויה ושבעה.
והוא גם כבר כל כך מצפה אחרי שקרא את הבלוג ושמע כל כך הרבה סיפורים וחוויות מאותם הימים.
הגיע המועד והגוף שלי בוגד.
פסיכוסומאטי על בליינד. סתם ככה בלי שום סיבה לא הייתי בכוחות לצאת מהבית באותו יום לקראת המפגש. הקאות וחולשה.
והאכזבה שלי מעצמי.
לא נכנעת.
לא מוותרת.
ויומיים אחרי ברגע שיש לשנינו שוב זמן פנוי, מתעקשת לא לוותר!
קובעים בשנית.
אך הפעם בתקשורת במהלך היום, לא מדברים על המפגש הצפוי בלילה. מפחדת שוב שאתקפל עם זנב בין הרגליים לקראת השעה המיועדת.
ואכן השעה מתקרבת.
הדופק מאיץ אט אט.
נפגשים ונוסעים לאותה פינה קסומה של ראש השבט ביפו.
המקום שלא היה ולא יהיה לו תחליף.
כן, עם השנים הייתה את אותה ממלכה מדהימה בשם אלכסנדריה אך היא תשאר לעד בתור זכרון של פנטזיה שרק אוכל להתגעגע אליה עד כאב ולנצור כל חוויה, רגע, דקה, סשן, מסיבה, טירוף, חציית גבולות, הלא נודע, התחלות חדשות, מערכות שמסתיימות, אובדן, טירוף, כאב, אושר, עונג עילאי, ריסוק תהומי, אהבה ואפילו... שנאה.
ובמילה אחת:
אינסופי.
מוציאים בקושי חניה.
מגיעים ונעמדים מול דלת העץ הגדולה.
צלצול בפעמון והמתנה קצרה מורטת עצבים.
נכנסים.
כמה זמן לא הייתי כאן למטרה שכזאת?... מהרהרת בזכרוני.
מוצאת את מתגי האורות בקלילות.
מניחים את התיקים.
סיבוב מודרך זריז לחתיך שלי.
משתהה בקטנה על השינויים והתוספות האחרונים.
הוא מחייך.
המקום מוצא חן בעיניו.
איזה כיף לי.
שולחת אותו לקיוסק הקרוב להביא סיגריות ושתיה ובעיקר על מנת שאוכל להתלבש ולקבלו כפי שפעם הייתי. אז לפני מיליון שנה. כפי שעוד לא ראה במציאות. רק באינספור תמונות בבלוג ובאתר ההנצחה שלי.
בעידן אחר של חיי. בתקופה שבה חייתי על האולימפוס. כשנסקתי לעננים ונכוויתי מהשמש ששרפה אותי, ומשם צללתי לתהום הטשטוש והשכחה.
מתקלחת ומתלבשת במהירות שיא. מגפיים עם עקב אימתני שעולות מעל הברך, חצאית ויניל קצרה שיושבת מעל בגד תחרה שהביריות מחוברות אליו. חזיה וחוטיני אדומים מבצבצים מתחת בהתרסה.
את שיערי אוספת בקפידה.
עיניים משרטטת בפס שחור עבה ואודם אדום כהה מורחת על שפתיי.
מביטה במראה. כן, הינה היא. חזרה. ברוכה השבה השווה :)
מחברת את הנייד למערכת שמע ומוצאת את "ה"שיר שליווה אותי בזמנו, בהופעות על הבמה ובסשנים הפרטיים, ובוחרת פלייליסט מובנה מבוסס אותה להקה.
מעמעמת אורות ומצטערת שלא הבאתי איתי נרות.
הצלצול בנייד מקפיץ. ניגשת לפתוח.
נכנס מהופנט.
עושה במקום סיבוב ראווה לעצמי:
"נעים מאוד, זו אני"
בטון שקט אך קשוח: "תמזוג לנו שתיה ותדליק סיגרייה".
מתיישבת זקופה על כיסא ליד. עיניי עוקבות אחרי כל תנועה שלו.
מהרהרת כמה אלגנטיות יש בו. כמה עוצמה חבויה במקביל. כמה הוא גבר להגדרתי, בצורה הכי פשוטה.
הוא מגיש.
"שב"
אצבעי מורה על הרצפה.
מתיישב בצייתנות מרשימה.
לוגמת ומעשנת בשקט.
עיניו מתרוצצות. בוחנות. לא יודע למה לצפות.
מסיים לעשן במהירות.
"קום, תתפשט. את הבגדים תניח מסודרים על הספה ההיא". במבט מורה.
מתפשט בהיסוס.
ברור שזר לו המצב, למרות שהיה לו כבר ניסיון מועט.
בוחנת אותו מכף רגל עד ראש במערומיו.
החזה הגברי, הבטן השטוחה אך הרכה, הזרועות השריריות שקעקוע מעטר אחת מהן, הירכיים המוצקות שניכר עליהם שנים של אימונים.
מורה באצבעי שיסתובב על מנת שאוכל להנות ממראה ישבנו הסקסי המושלם, שכה אוהבת וידי נמשכת אליו כמו מגנט בכל הזדמנות שקיימת בינינו, בדרך כלל מגניבה לטיפה/צביטה או אם הפה שלי באזור, אפיחו נשיקה, ליקוק או נשיכה.
המחזה מוכר אך משהו באוירה מחרמן ומטריף מתמיד.
בהחלט ה ח ת י ך שלי!!!
מובילה אותו לחדרון האחורי.
החדר שבו נמצא הריהוט המתאים, ומבחר עצום של "כלי עבודה" וצעצועים שונים.
מצמידה אותו עם הגב לאיקס.
נצמדת אליו. מסניפה אותו מלוא ראותיי... התמכרתי אליו לאחרונה... התמכרות בהחלט בריאה!
תופסת את ידיו בעדינות ומרימה מעלה.
נגשת לבחור אזיקים ממכלול הציודים שנמצאים בחדר.
אוזקת בעדינות יד אחת ולאחריה את השניה.
נועצת מבט בעיניו. חיוך עדין מסתמן על שפתיו.
"מותר לי לאמר משהו גבירתי?"
"כן"
"כבר אמרתי לך כמה את יפה?..."
סטירה!
"למה אני שומעת זאת רק פעם ראשונה היום?"
עונה בטון נוקשה.
נגשת לתיק שלי ושולפת צעיף משי אהוב שהבאתי למטרה הבאה.
קושרת סביב עיניו. מהדקת בעדינות.
ולשוני מתחילה לטייל מאוזנו לעבר צווארו, מתעכבת ונועצת את שיניי בבשרו.
נשימותי, וגם שלו מתגברות.
אצבעותיי מטיילות על זרועותיו ונלכדות באחיזת אצבעותיו שלא מרפות.
וכך מוצאת את שפתי נשאבות בטירוף אל שפתיו שלו. מתנשקים בעוצמה שקשה להסביר.
לא זוכרת מתי בחיי הרגשתי להט שכזה, שאשכרה יכול להחיות מתים.
תוהה אם ככה הרגישה היפייפיה הנרדמת כשהנסיך אותה העיר.
מצליחה בקושי להתנתק ומסדירה נשימה.
אצבעותיי נשלחות אליו לפטמות.
מתחילה בלחיצות מתונות, ותוך כדי אומרת "עד עכשיו תמיד רק נתתי לך טעימה..."
ותוך כדי מגבירה ומגבירה ומגבירה את העוצמה.
"הרי בבסיס אני סאדיסטית. שם באמת נמצאת אצלי ההנאה."
הוא מתפתל, נלחם בצעקה שרוצה לבקוע מגרונו.
מחליטה להרפות.
מפחדת (אני?!!!) להכאיב לו באמת, לחצות גבולות.
יודעת שזו רק ההתחלה. הוא לא רגיל עדיין. לא יודע למה לצפות איתי. רק שאהיה הכי אמיתית, זהו מבוקשו. וזו באמת אכן התוכנית. וזו רק טעימה קטנה למה שעוד עלול להתעורר ביתר שאת בעתיד לבוא.
ציפורניי חורצות בבשרו. יורדות מטה ומטיילות על איברו.
מביאה מהתיק גרביון משומש שנשמר לזאת המטרה.
מביאה כסא ומתיישבת מולו.
בזריזות קושרת אותו ומייצבת את האשכים בבטחה, ואת הזנבות קושרת סביב צווארו ובכך מותחת את איברו מעלה, צמוד לבטנו, מתוח לראווה.
נעמדת מולו. מתבוננת ומחייכת מהתוצאה.
הולכת לחדר הראשי.
יודעת שרעש עקביי משאיר אותו דרוך.
מביאה את הדרינק שלו,
"הטה את הראש אחור" בזמן שמקרבת לאפו על מנת שיריח ויבין למה ביקשתי זאת.
משקה אותו לאט ונותנת למשקה לטפטף אל ביטנו. מוצצת את שפתיו בתאווה עכשיו כשהן גם מתובלות.
ולאחר שגמע מספיק, בזרזיף דק וקר מרטיבה את אברו.
טובלת את האצבע בכוס, ומתחילה לטייל למטה בעדינות מהקצה העליון.
אצבעותי וציפורני נוגעות לא נוגעות. לוחצת, מרפה, מועכת, צובטת, משחקת כיד הדימיון הטובה, בכל החבילה הקשורה.
וכמובן לא מתאפקת ומדי פעם מגניבה נשיקה והלשון מצטרפת לחגיגה.
דקות ארוכות משחקת לי כך. נהנית כמו שעד היום לא יצא לי. אי שם בתחילת דרכי בעולם הזה השתעשעתי כך עם מי שהיה בעלי. אך חישוב זריז מזכיר לי שלפחות כבר 8-9 שנים עברו מאז.
מדי פעם מכאיבה, מדי פעם מענגת.
נהנית לשמוע נשימות עמוקות מהחזה שלו עולות.
נעמדת ונצמדת אליו כשברכי ממשיכה למעוף את החבילה הארוזה.
מדליקה סיגרייה.
נותנת לו שאיפה ארוכה.
ברגע שנושף מצמידה את שפתי אליו ושואבת בתאווה.
חוזרת לשבת מולו.
מקרבת את קצה הסיגריה הדולקת לאיברו. במרחק בטוח של לפחות ס"מ. אך הוא לא יודע זאת. הרי עיניו קשורות. שואפת ובכך מגבירה את הלהט בקצה. הוא נרעד. מרגישה שמפחד. נושפת את העשן לשם וממשיכה לעשן.
זיעה מופיעה על גופו.
האם חם לו? או שהוא באמת מפחד?....
מחייכת אבל תוהה, האם לא הגיע הזמן להוריד הילוך כי בכל זאת זוהי רק ההתחלה.
והוא שקט כל הזמן הזה.
מרגישה את גופו דרוך. את נשימותיו מתגברות ברגעים מסויימים. את הזיעה שהתחילה. את הגוף שמתפתל ונרעד מדי פעם.
מקבל כל גחמה ורצון שלי בהכנעה מדהימה.
מתיר לי באמת לעשות כרצוני.
הוא החופש שלי.
חופש ממילת בטחון שנדיר שהייתי שומעת בעבר אבל תמיד הייתי דרוכה אליה.
בכלל לא דיברנו על כך עד היום ובטח לא הערב לפני ההתחלה.
הדבר היחיד שביקשתי ממנו בתחילת הסשן:
"סמוך עליי. זה הכל."
מתירה את הקשירה מאברו.
מלטפת בעדינות ובולעת את כולו.
לאט לאט שואבת אותו, בקצב מתגבר. נסחפת, אבל מצליחה לעצור בעצמי, רגע לפני שהוא מתפוצץ. מגיע לשיא.
לא, עוד לא.
רוצה להנות ממנו עוד כל כך הרבה!
נעמדת מולו צמודה, משחררת את המטפחת מעיניו. מחייכת ומתנפלת על שפתיו.
ולאחר רגע ארוך שכזה, גם משחררת בעדינות מהאזיקים את ידיו.
החיבוק והלפיתה החזקה בישבני מגיעים במהירות שיא.
וכך למשך מספר דקות ארוכות פשוט מתחבקים ומתנשקים.
וכמה זה אמיתי.
וכמה זה חזק.
מובילה אותו לחדר הגדול.
הפסקת סיגרייה ודרינק על המיטה הגדולה.
עוד לא מדברים על מה שהיה. רק רוצה לדעת שטוב לו, לפחות כמו לי, כי אצלי הכל בפנים משתולל בעוצמה...
(המשך יבוא...!)
