"רציתי להזמין אותך לערב השקה לספר שלי שיצא"
וואוווווו
היא הוציאה ספר!!!!
איזו הפתעה מדהימה!!!
איזה כיוון מפתיע בחיים בחרה הילדה.
זה היה שבוע בדיוק אחורה.
כשהכל היה ורוד ומדהים.
איזה כיף להגיע למשהו שכזה עם החתיך! קצת קולטורה, יו נואו.
כמו שנים אחורה שהיינו מגיעים לארועים שכאלה אני ומי שהיה בעלי, ולא עוד דייט חד פעמי.
להגיע עם החתיך ולכבד את המעמד, ולא להפוך עולמות בלילה עם תיק על הגב.
====
והינה שבוע אחרי, קרוב לחצות, עומדת בתחנה מרכזית בכפר סבא ומחכה לאוטובוס האחרון הביתה. התיק לידי מונח על הספסל.
ומחייכת. בהקלה. למרות הסיטואציה שכל כך שנואה.
הבטחתי שאבוא. ולמרות הקושי בניידות, אני לא אדם שיאכזב.
====
איך בשבוע אחד הכל התרסק מכל כיוון.
במישור האישי, התעסוקתי ואפילו בעוד כיוון הכרחי.
איך החיים שלי נעים בקצב מטורף וזה אפילו ממש לא בשליטתי.
בימים האחרונים אני כסהרורית , זומבית, חיה מבחוץ אבל מתה מבפנים..
מנסה לנתח ולהבין ולקבל תשובות,
מה לעזזאל קרה שם, באותן שעות גורליות.
וחומה אטומה של חוסר תגובה וחוסר רצון לתת תשובה.
ומחכה ומחכה ומחכה... ועוד יום ועוד דמעות. מנסה להלחם ובמקביל חהתאבל. מוצפת. לא מתפקדת. לא אוכלת (נו איזה כיף לפחות עוד קילו ירד...)
והיום במהלך היום כשראיתי אחרי ששוב כשביקשתי הסבר, וקיבלתי התעלמות קרה, הבנתי שבאמת הגיע הזמן לשחרר.
מכינה קפה, מתיישבת במרפסת המרגיעה, לוקחת את הנייד ומתחילה.
מוציאה את כל מה שיושב על הלב וחונק.
כמו מוגלה שצריך לנקז עד הסוף על מנת שבאמת הפצע יוכל להחלים.
תוך כדי שוב ושוב מקנחת תאף ונלחמת בדמעות על מנת שאוכל לראות את האותיות.
ושעת האירוע מתקרבת והתיק כבר מוכן ליציאה.
תופסת את האוטובוס למרכז, מתיישבת על מושב לבדי, אוזניות עם פליי פליסט חיובי.
עוברת שוב ושוב על המכתב האינסופי.
מתקנת. משכתבת. מוסיפה עוד בקטנה.
כי חשוב לי שהכל מהצד שלי יאמר.
כי זהו.
לא יהיה יותר.
אני ממשיכה.
ורגע לפני שמגיעה לסוף הנסיעה שולחת.
באנחת רווחה.
יורדת מהאוטובוס ומרגישה סוף סוף קלילה. מחייכת. אמיתי!!!
נושמת מלוא הריאות לרווחה!
וואוווו
לא חשבתי שבאמת תגיע כזו הקלה!
הולכת על אלנבי בתל אביב עם חיוך שכבר זמן מה לא היה.
כמו מרחפת מעל הקרקע. מרגישה כל כך קלה.
מתבוננת בביניינים ובחנויות ובאנשים שעל פניי חולפים.
ופשוט מחייכת בשמחה.
מגיעה לאירוע. פוגשת חבר טוב ואפילו דייט שנקבע מראש. בחור שבוירטואליה עלה על כל הגדוד שהפגיז אותי בימים האחרונים מאז שחזרתי לשוק.
והמון פנים מוכרות מהעבר שפשוט כיף לפגוש ולראות.
ומחמאות על המראה כיום למי שלא ראה אותי זמן מה.
וכמה התרגשה אותה חברה כשעלתה לנאום על הבמה.
כמה כיף לראותה בשיאה.
מוקפת בהמון חברים מפרגנים ואהבה.
והשעה לוחצת לזוז לאוטובוס האחרון הביתה.
החבר הותיק מתנדב לפחות לכפר סבא להקפיץ.
נפרדת מהדייט הנחמד ושוב מקבלת תזכורת כמה לעיתים הוירטואליה שונה מהמציאות. אותו קליק שקיים בהתחלה והזרימה הנהדרת בהמשך לא בהכרח יהיו אותו דבר במציאות. וזו בדיוק הסיבה למה לא מבזבזת זמן וחותרת לדייט במיידי, אם יש קליק ראשוני, נעים, מסקרן וגורם לחייך.
ברכב שופכת בקצב של מכונת ירייה את מה שקרה לאחרונה ומנסה להסביר עד כמה.
והחבר מבין.
ורגע לפני שמגיעים
הנייד מזמזם וההודעה מציצה.
סוף סוף איזשהי תגובה.
הודעה קצרה. זה מבחינתו נגמר סופית. זה לא יעבוד בינינו.
ובמקום לבכות ולהתפרק כפי שחששתי שיהיה כשאקבל ממנו סוף סוף אות חיים,
אני פשוט נושמת לרווחה.
סגירת מעגל סוף סוף הייתה.
הלילה אשן סוף סוף טוב.
תודה!
